לינה פלוס ארוחת ערב, קישוטים ומסורת: סוכת הילדות, מיוחד לחג

"היינו צריכים למצוא את הקרשים ולהביא אותם הביתה"

יוסף ג'והסי, יו"ר ועד שכונת שעריה לשעבר

"הילדות שלי הייתה במושב צלפון שנמצא בדרך לירושלים, לפני הישוב הראל", הוא מספר. "הסוכה הראשונה שלי הייתה בערך בגיל 12. הסוכה הייתה בשטח חקלאי. היה את הבית שלנו שמסביבו היה שטח חקלאי, והקמנו את הסוכה ליד. בנינו אותה מעצים, וגם הסכך היה מעצים. שמנו סדינים כדי ליצור את הדפנות, לא כמו היום שיש הכל מוכן. הקמתי את הסוכה יחד עם אחי ובני דודתי. בדרך כלל נהוג להקים את הסוכה במוצאי כיפור, אבל אצלנו זה היה יום לאחר מכן. היינו צריכים למצוא את הקרשים ולהביא אותם הביתה. זה לא היה פשוט כמו היום, שהכל מוכן. היום הכל קונים מוכן ומרכיבים את הסוכה תוך כמה דקות".
הוא מספר אז על החשש שהיה מצד התנכלות של ערבים שגרו באזור: "אז היה מפחיד לישון בסוכה כי היו כל מיני פורעים ערבים שיכלו לבוא ולהרוג אותך, זו הייתה תקופה אחרת. היינו בבוקר בסוכה ואחרי זה היינו אוכלים שם ארוחת ערב והיינו מקדשים והכל, אך לאחר מכן היינו נכנסים הביתה. למחרת היה אותו הדבר. בערב החל החשש שאולי יבואו הערבים ויפגעו בנו ולכן היינו נכנסים פנימה. כילדים היינו משחקים בתוך הסוכה ולפעמים גם ישנים ביום, אך לא בלילה".
המאכלים בסוכה אצל משפחתו של ג'והסי היו של העדה התימנית. "בסוכה היינו אוכלים מלוואח או סבאייה, וכל מיני מאכלים של תימנים", מספר ג'והסי. "זה היה מקובל באותה תקופה של החג לאכול דברים אותנטיים. אני זוכר גם את שביל האדמה שהיו בו בתים מצד ימין ומצד שמאל וליד הבתים היו הרבה סוכות. אין תימני שלא עשה סוכה, אין דבר כזה. כל מי שיכל הקים סוכה, ואנחנו הילדים היינו עוברים בין הסוכות ואומרים איזו יותר יפה ויותר טובה. זו הייתה חוויית ילדות. אני מתגעגע לכל השנים האלו, שנות ה-50 וה-60. השמחה הייתה אז לבנות אותה בידיים. היום כל נכד אחד מחזיק עמוד, ונגמרה הרכבת הסוכה תוך כמה דקות. בתקופה ההיא היינו מקשטים את הסוכה בתמרים או בכל מיני קישוטים אחרים. גם היום אני מקים סוכה בבית שלי בשעריה, כל שנה. יש לי סוכה מוכנה ומרכיבים אותה תוך כמה דקות. יש קישוטים מוכנים ורק תולים אותם. לפעמים הנכדים מכינים משהו בעצמם, אבל הרוב מוכן מראש, אפילו את השלט שבו כתוב ברוכים הבאים, גם את זה קונים".

"אפשר היה לראות אצל כל הילדים את הניצוץ בעיניים"

מאיה פוראני, מתגוררת באם המושבות

"אני מאוהבת בחג סוכות", מספרת מאיה. "קודם כל, חג סוכות זה יום ההולדת שלי ובכל שנה, מגיל צעיר, היו חוגגים לי בסוכה. אני זוכרת את החג הראשון, הייתי בערך בת חמש, התגוררנו בשכונת רמת ורבר בעיר, שכונה מאוד משפחתית וכבר לפני החג, היינו מרגישים את האווירה המיוחדת. כל השכנים היו יורדים יחד לבנות את הסוכה, אבא שלי שהיה נגר, היה עושה כמעט את כל העבודה ויחד עם השכנים היו בונים סוכה אחת לכל הבניין ואנחנו בתור ילדים הינו מכינים את הקישוטים, גוזרים, צובעים ומקשטים ביחד ונהנים מהעשייה. בתור ילדים היינו עומדים בצד ומסתכלים איך הם בונים, זו הייתה חוויה מיוחדת, כל אחד היה מביא פטיש ומסמרים ואם היה חסר משהו, היו עולים הביתה. אפשר היה לראות אצל כל הילדים את הניצוץ בעיניים וכולם אהבו לראות איך בונים את הסוכה. בערב כל אחד היה מוריד את האוכל שלו ופותחים שולחן חגיגי. אני כמובן, הייתי מחכה כל השנה לסוכות, כי זה היה יום ההולדת שלי, אמא שלי הייתה שמה לי כיסא באמצע הסוכה, אני הייתי לבושה בלבן עם כתר על הראש והיינו חוגגים ביחד יום ההולדת. לאורך השבוע, היינו מבלים בסוכה מבוקר עד ערב וזה היה יותר שכונתי. כולם היו ביחד והייתה אווירה מיוחדת במינה. לא כמו היום, שכל אחד בונה לעצמו את הסוכה שלו, בדרך כלל במרפסת, חוגג עם המשפחה שלו, הקישוטים מוכנים ואת השכנים פוגשים במעלית ואין את ההנאה של העשייה. ואני עדיין אוהבת את סוכות ועדיין חוגגת יום הולדת בחג ותמיד מספרת לבנות שלי את החוויות שלי. אני אומרת להן שילדות כמו שלי, להן לעולם לא תהיה".

"בלילה נפתחה המיטה המתקפלת שבתוך הסוכה"

ענבל זיידנברג בירנבאום, גרה באם המושבות

"הסוכה הראשונה שלי בתור ילדה, הייתה אצל סבתא וסבא שלי בתל אביב, אותה בוודאי אני לא אזכור לפרטים, אבל הזיכרונות שלי הם משנה לשנה, מסוכה לסוכה", מספרת ענבל, נשואה ואמא לארבעה ילדים, שחזרה לעיר לפני מספר שנים לאחר שהות של שש שנים בארצות הברית. עוד היא מספרת: "בהתחלה הוצבה הסוכה בחצר של סבתא וסבא. סוכה כהלכתה, קירותיה עשויים בד לבן, עליו תלויים מיני קישוטים, חלקם קנויים וחלקם עבודת יד שהכינו הנכדים. במרכזה שולחן ארוך מכוסה במפה לבנה, אליו התכנסו כל בני המשפחה. מעל ראשנו הונח סכך ירוק, מבעדו ניתן היה לראות את הכוכבים שהאירו את שמי החג. סבא ישב בראש השולחן, וסבתא לצדו. ארבעת המינים היו מונחים לפניו: לולב, הדסים, ערבה ואתרוג שסבא שמר עליו כמו על אוצר. לקח לי זמן להבין למה הלימון המשונה הזה היה כל כך חשוב לו. הוא קרא את הברכות במנגינת תפילה בתימנית. אף על פי שלא הבנתי מילה, אני זוכרת שנשאתי אליו את עיניי בהערצה. לאחר מכן נהנינו מארוחה חגיגית, מלווה בקולות רמים של כל הסועדים וצחוקם של הילדים, שפרשו כבר באמצע למשחק בחצר. בלילה נפתחה המיטה המתקפלת שבתוך הסוכה, וסבא נשאר היה לישון בה. עברו השנים, סבתא וסבא התבגרו, והצעידה לסוכה שבחצר, שלא לדבר על הלינה, נהייתה קשה יותר. הוחלט להעביר את סעודת החג למרפסת הגדולה שבכניסה לבית, וזאת מבלי לוותר על קיום סוכה. אז איך הופכים מרפסת לסוכה? עם קצת יצירתיות ומעוף הכל אפשרי. תקרת המרפסת עשויה הייתה עץ, וכדי לשמור על מנהגי החג, ניסרו בעץ ריבוע, כך שניתן יהיה לראות את הכוכבים שבשמיים, וסידרו מעל את הסכך. קירות הסוכה כבר לא היו עשויות בד לבן, אך המרפסת הייתה מקושטת אף יותר מבעבר, השולחן היה ארוך יותר, והיה בו מקום לכל המשפחה שבינתיים גדלה והתרחבה, ואיתה גם שמחת החג".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

"עד היום אני פשוט שונא לצאת מהסוכה"

ירון קדושים, מתגורר בהדר גנים

"לספר על הסוכה הראשונה שלי זה סיפור מורכב", אומר קדושים, נשוי ואב לחמישה, המתגורר בהדר גנים מזה כ-18 שנה. "למה? כי היו לי הרבה "סוכות ראשונות" שלי ולא אחת. אהבתי מאוד לבנות וליצור, וכולם בנתיבות בה נולדתי וגדלתי, ידעו את זה וניצלו את הכישרון בחינם שהסתובב. אז בניתי את הסוכה של סבא כמשוני, וגם של סבא מעתוק, זיכרונם לברכה. וגם את שלנו יחד עם אבא שיח׳ והאח עמית שרק הגיש מסמרים. ושל השכן שמעון ז"ל, ועוד שכן ועוד שכן, דודים ודודות וכולם חיכו בתור, הפטיש לא יצא מהיד והאחיות והאח הקטן רק קישטו. אבל אני זוכר את היום שאבי שיח׳ הביא את הפטנט הענק של "סוכה לנצח". סוכת "לגו". היום זה מה שכולם מכירים. אבל אז זה היה פטנט של מסגר מקומי. עמדתי והתבוננתי בפלא החדש. חסל סדר קרשים. היידה ברזלים. אחד בתוך השני. וזהו. הסוכה בנויה. אני מודה ומתוודה. זה לקח לי הרבה מהכיף. אבל שיהיה, יותר קל. בשבילי סוכות היה החג של ה"ביחד". כולם עוזרים לכולם, משיגים קרשים, דופקים, אוספים סכך וכולם גם מהנדסים, גם אדריכלים וגם בנאים. ואז כל העולם ואשתו בתוך הסוכה הקטנה שמכילה את כולם בדרך נס. אחד בתוך השני. אחרי הלחץ והזיכוך של הימים הנוראים הגיע חג האחדות והמשפחה. חג הסוכות הוא החג האהוב עלי מאז ומתמיד וחבל שהוא רק שבוע. ועוד לא דיברתי על הקוסקוס של אמא, הישיבה והשינה בצוותא בסוכה, ארבעת המינים, תחרות הקישוטים. כילד וגם כמבוגר, החג הזה בשבילי הוא הכל. משמעות גדולה והנאה צרופה. עד היום אני פשוט שונא לצאת מהסוכה, הבית שלי לשבוע ימים. ביום ובלילה. וחבל שרק שבוע".

"החוויה הזו מלווה אותי מילדות"

לירז מנדל עגאיב

לירז היא צלמת סטודיו, נשואה ואמא לשניים, מתגוררת בנווה דקלים. "נולדתי בחג הסוכות שבו נאמר 'ושמחת בחגך והיית אך שמח!' ואכן אני מעידה על עצמי שהשמחה בעצמותיי ויום שאינני שמחה בו הוא יום מבוזבז", היא אומרת. "את שמחת החיים והחיוניות ירשתי מסבתא שלי, שתחיה, סבתא דוריס, ששומרת כל חייה על שמחת החיים הזו ולנו היא תמיד אומרת 'תחשבי שמח ויהיה שמח' ואני מאמינה שאם אתה מתעקש להזמין לחייך שמחה היא תבוא. אפשר לשמוח מכל דבר, קטן כגדול, לחפש את השמחה או ליצור את השמחה בעצמך ומה יותר משמח מאשר להקים סוכה ביחד עם המשפחה. חג הסוכות בשבילי הוא לא רק יריעות בד, קישוטים, סכך ושבעת המינים. סוכה היא בשבילי מקום בו נמצאת אהבה והוויה משפחתית: ההכנות של הסוכה, שיתוף פעולה והביחד בהכנת הקישוטים וההווי המשפחתי שבו אוכלים וצוחקים בסוכה המוארת באור של כוכבים. החוויה הזו מלווה אותי מילדות שסבא מאיר שלי, שיחיה, היה מקים לנו סוכה ליד המרפסת של הבית, תוקע במו ידיו את הקרשים ומחבר אותם עם פטיש ומסמר, קרשים שנשמרו מתחת למרפסת לאורך כל השנה. ואנחנו שלוש הנכדות היינו מיד מסתערות על הסוכה שזה עתה הוקמה, בהתלהבות ובמרץ ותולות את הקישוטים שהכנו בבית הספר כבר שבוע לפני, ובמהרה שרשראות ארוכות וצבעוניות חצו את הסוכה לאורכה ולרוחבה. נתלו כרטיסי הברכה לשנה החדשה, הכי יפים ומושקעים שאספנו ושמרנו בשנים האחרונות מכל משמר. היה זה מרגש לשבת בתוך הסוכה הקטנה ביחד בצפיפות נעימה, ולפתוח בשיר 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'. בהמשך השירים שנלמדו בעל פה בבית ספר ועלו מתוך הסוכה שלנו, התחרו בשירה בסוכות של השכנים. למחרת ערב החג היינו מטיילים ומציצים לסוכות של השכנים כדי לראות איזה קישוטים יש שם ומשווים לקישוטים שלנו. כל אלה ועוד הפכו לחוויה שלא תשכח ולזה בכל שנה נוספת ההתרגשות שלי מיום הולדתי שחל החודש, חודש תשרי, החודש הכי חגיגי בשנה. והיום כרעיה ואמא לשניים אני רואה את ההתרגשות של ילדיי הבאים עם הקישוטים מהגן ומבית הספר, מראים בהתלהבות את מה שהכינו ומצפים לתלות אותם בסוכה שלנו. בעלי ואני נסחפים איתם בהתרגשות של הביחד והעשייה המשותפת ואני חושבת לעצמי שאין חג יותר מתאים לחגוג בו את יום הולדתי מאשר חג הסוכות".