החג הראשון שלי: סיפורים בראש טוב

דניאל-אוריה-צילום-זאב-שטרן

"באתיופיה הקהילה הייתה מאוחדת וכולם היו דתיים"
דניאל אוריה

"כשאני ובני משפחתי הגענו לארץ, בתחילת שנות השמונים, ההסתגלות לאורח החיים בארץ הייתה קשה מאוד. אנחנו באנו מכפרים פרימיטיביים – ללא חשמל או מים זורמים – לארץ מודרנית ומתועשת. אירונית היא העובדה, כי התחום בו התקשינו ביותר להשתלב, הוא התחום הרוחני. באתיופיה הייתה הקהילה מאוחדת, וכולם היו דתיים. אך בארץ התקשו הורינו לנחות ב'עולם החדש'. רבים, כמוני, התחזקו באמונתם בתורה ובקיום מצוות, אך היו גם בני נוער רבים שהתנתקו מהמסורת. היהדות באתיופיה קרובה ברוחה ליהדות כפי שהתקיימה עד לימי בית ראשון. לכן אנחנו מתבססים על לוח השנה העברי הקדום שמוזכר בתורה, בו החודש הראשון בשנה הוא לא חודש תשרי כפי שאנו מכירים היום, אלא חודש ניסן, כמו שכתוב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". לא רק ראש השנה, אלא חגים נוספים כמו יום כיפור וחג סוכות, נחגגו על ידינו באותו מועד בו חוגגים אותם יהודי אירופה ויהודי ארצות האיסלאם.
"היום, אני מרגיש את ההתרגשות הולכת וגואה בי לקראת ראש השנה. שלא לדבר על ההתרגשות לקראת פורים. אני זוכר שחגגתי לראשונה את פורים ולא הבנתי למה כולם מתחפשים, כי פורים וחנוכה לא חגגנו באתיופיה, זה לא חגים מדאורייתא אלא מדרבנן וכמו שאתם יודעים תורה שבכתב לא הגיעה לאתיופיה. ישנם מנהגים שהשתמרו אצלנו באופן שונה מאשר בקהילות אחרות. דוגמה לכך היא קיום מצוות הטהרה, שאותן קיימנו בהקפדה רבה כפי שכתוב בתורה. מנהגי הטהרה כללו מגורים של אישה בזמן נידה בבקתת דם במשך שבוע ימים, וכן הפרדת אישה שילדה מחברי הקהילה באמצעות שיכונה בבקתה נפרדת למשך 40 יום בלידת בן ו־80 יום בלידת בת. אנשים שבאו במגע עם אדם שנפטר דבקה בהם טומאה, ולכן היה על המטפלים במת לשהות בבידוד שבעה ימים ואת טומאתם טיהרו באפר פרה אדומה. גם מי שנגע בבהמה לא טהורה היה נדרש להיטהר ולהיכנס לביתו רק עם השקיעה.
"במבט לאחור, כשאני חושב על תהליך הקליטה שלי ועל החוויות הראשונות הן בצבעי השונה והן בהתמודדות כעולה, המדינה לא ידעה להכיל אותי ובמידה מסוימת עקרה ממני את זהותי ויצרה מציאות לא תקנית. אני הוא היהודי האידיאלי למרות שיש הרבה אשר מנסים לערער על זה, יש הטוענים שאנחנו לא מספיק כשרים ויהדותנו מוטלת בספק, בכך שיהודי אתיופים לא יכולים לעבוד ביקב ולגעת ביין (ברקן) או במקומות מסוימים לא סופרים את יהודי אתיופיה להשלמת מנין, במקרים קיצוניים יותר אומרים לך שהכנסייה מעבר לכביש והכי חמור שיש לך את ההתנשאות והגזענות שנותנים לך להרגיש שאתה לא שווה להם ביהדות, תמיד תצטרך את אישורם לכל תהליך, כולל הנישואין שלך. אבל אני יודע מי אנחנו, מה עשינו בשביל להגיע לישראל ומהו כוח אמונתנו והאמת בצד שלנו. היום יש בי התרגשות, התרחשות פנימית תוססת לקראת החגים, כל חג מביא לי משהו אחר וכל חג נראה משמעותי במיוחד לחיים שלי. אך מנגד שמחתי מהולה בעצב, כי לצד זה שהתרגשתי מחגים כמו חנוכה ופורים, כעסתי והתמרמרתי על זה שקבלתי את התרבות הישראלית ומנהגיה ,אבל איפשהו החברה הישראלית טרם קיבלה אותי".

אדי מוכתר צילום זאב-שטרן

"אמא שלי הכינה את כל הברכות כפי שהיה בעיראק. הכל היה לפי המסורת העיראקית"
אדי מוכתר

אדי מוכתר, בן ה־68, שעלה לארץ בגיל שנתיים מעיראק, מספר על זיכרונות החג שלו, ואיך כל המשפחה הייתה מתאספת סביב שולחן החג, לברכות, מאכלים עיראקיים והרגשת חופש. "אני זוכר את ראש השנה כדבר מאוד מיוחד", אומר מוכתר, "אנחנו משפחה גדולה, ואני זוכר שבגיל 12 למדתי בבית ספר פיק"א, היינו ממש מחכים דווקא לראש השנה ולא לפסח, כי זה היה חג מיוחד שנמשך יומיים. כל המשפחה הייתה מגיעה לאמא שלי והיה שולחן ארוך. זו הייתה חוויה משפחתית. היינו עושים את כל הברכות מאחר ואנו משפחה מסורתית, ואמא שלי הכינה את כל הברכות כפי שהיה בעיראק, ממנה עלינו. הכל היה לפי המסורת העיראקית. אני נולדתי בעיראק ועליתי לארץ בגיל שנתיים. את החגים אני זוכר רק מהארץ".
כילד בן 12, הוא היה נודד בין השולחן לבין משחקים עם הילדים במרפסת. "היינו יושבים סביב השולחן וכשנגמרו הברכות היו מגישים אחר כך את האוכל. בין לבין היינו משחקים במרפסת והיו קוראים לנו לאכול. אני זוכר איך היו מקריאים את הברכות, והיו כל מיני ניסוחים ייחודיים לעדה שלנו, שכבר קשה לי לזכור. בדרך כלל אחי הגדול, שהיה אז סגן ניצב במשטרה, הוא היה מארגן החג של המשפחה. אבי נפטר כשהייתי צעיר מאוד, ואחי הגדול היה בעל הבית. אמא שלי הייתה מכינה את המאכלים וכל האחיות היו עוזרות. בעיראק היה מוגש אורז אדום ואורז לבן, ואחרי זה היו עושים קובות מיוחדות, שעד היום אני מאוד אוהב. מעבר לכך היו ביצים על השולחן ביחד עם חצילים, זה מה שאני זוכר. היה גם יין על השולחן, אך אצלנו במשפחה זה לא היה הדבר העיקרי בארוחה".
מוכתר מספר על כמה שהוא רוצה לחזור לתקופה ההיא, שכל המשפחות היו סביב שולחן החג, ואף משפחה לא הייתה נוסעת למלון או לחו"ל, " ראש השנה היה ממש לילה לבן וכולם היו לבושים בלבן, היה לזה דגש גדול מאוד. אני זוכר שהיו קונים לנו בגדים חדשים בלבן. היום כבר אין הקפדה על לבוש לבן כמו אז. אני מאוד מתגעגע לתקופה הזאת. הייתי רוצה לחזור לחיות חמש שנים בתקופה ההיא. האווירה הייתה שונה ובכלל מדובר בתקופות אחרות. היום ראש השנה זה חופש, ואנשים נוסעים לחו"ל ויוצאים לבית מלון. פעם זה היה ללכת לדודה או לסבתא. גם ביום כיפור כילדים היינו הולכים לגן הנשיא, ופוגשים את כל החבר'ה, והיום זה כבר לא קיים ויש מקומות אחרים. החגים האלו חיברו אותנו כילדים למסורת היהודית. לצערי היום ברגע שגומרים את הברכות והאוכל אז חלק כבר הולכים. פעם זה היה משהו אחר והרבה אנשים כמוני מתגעגעים לתקופה הזאת".

גרישה בירנבוים

"לא היינו שרים בגלל השפה, כי חלק דיברו אידיש וחלק דיברו ברוסית"
גרישה בירנבוים

גרישה בירנבוים, בן ה־67, חבר מועצת העיר לשעבר, נזכר בחג הראשון שלו כילד באוזבקיסטן, ממנה עלה רק בגיל 39. "הייתי בערך בגיל 9 או 10. כל שנה חגגנו את ראש השנה בצורה חגיגית", הוא אומר. "נולדתי באוזבקיסטן והיינו עושים את החג בבית. חלק מהמשפחה, בדרך כלל המבוגרים יותר, היו הולכים לבית כנסת ואחרי שהם חזרו היינו עושים חגיגה ממש, עם שולחן ארוך. הייתה לי משפחה גדולה, 15 אנשים. לא היינו שרים בגלל השפה, כי חלק דיברו אידיש וחלק דיברו ברוסית. אני למשל ידעתי רק רוסית. גפילטעפיש למשל זה אוכל רוסי והוא תמיד היה על השולחן, יחד עם כל מיני דברים אחרים. היו כל מיני סוגי עוגות לחג. היו מגיעים כל המשפחה הקרובה שלנו, ותוך כדי הברכות והחג גם היינו משחקים. יין היה תמיד בשפע, והייתה אווירה חגיגית. היינו מדברים וצוחקים".
הוא מספר על החיים שלו כילד באוזבקיסטן: "בתקופת ילדותי דווקא לא הייתה אנטישמיות. היו הרבה יהודים והייתה אווירת חג. בחוץ זה הכל היה רגיל. בית ספר היה רגיל ולמדתי עם ילדים רגילים מאוזבקיסטן, יהדות לא הייתה נפרדת, וגם לא הייתה הפרדה בין נוצרים, מוסלמים ויהודים וכולם למדו ביחד. לא היו הגדרות כאלו. גם לא היה לנו אזור יהודי, וכל משפחה חיה את חייה במקום אחר. טשקנט זו עיר גדולה שגרו בה כמעט 2 מיליון אנשים וכולם חיו ביחד".
מאז שעזב את העיר הוא מעולם לא חזר אליה. "כמובן שאני מתגעגע ויש לי חברים שנשארו שם", הוא אומר, "כל אדם מתגעגע לילדות שלו. לפני 50 שנה הייתי בן 17, ולכן קשה לזכור את כל הפרטים הקטנים מהילדות. מאז שעליתי אף פעם לא חזרתי לשם. כעת הכל אחרת שם. אני לא מתגעגע לעיר עצמה אלא לתקופה ההיא. אך אני מניח שאם אני אחזור לשם אני כבר לא אכיר את העיר עצמה".
"את החג הקרוב אנו כמובן עושים בעברית, וזה יהיה אירוע משפחתי. אבל האווירה היא שונה, כי הילדים לא יודעים רוסית אז הכל בעברית, רק האוכל נשאר די דומה. גפילטעפיש חייב להיות".

מיקי שטרק

"אני בתור הנכד הגדול תמיד ישבתי ליד סבא ועזרתי לו לקרוא את הברכות"
מיקי שטרק

"לכל אחד יש את הזיכרון שלו מאחד החגים. אני תמיד אהבתי את ראש השנה. בילדותי אהבתי לראות את סבי שהיה טבח מדופלם מכין את הארוחה, נהניתי לעזור לו ועל הדרך לטעום. תמיד היינו יושבים כל הנכדים והוא היה מספר סיפורים על איך היה ראש השנה כשהוא היה צעיר יותר. תמיד לכל אחד היה את המקום הקבוע שלו בשולחן ואני בתור הנכד הגדול תמיד ישבתי לידו בשולחן ועזרתי לו לקרוא את הברכות. הוא אמר שיש לי קול סטריופוני ונעים לשמוע אותי. עברו שנים, סבי נפטר ותמיד אמרתי שאני אזכור את התקופה הזאת שחרוטה בי ותמיד אקריא את ברכות ראש השנה. החג הראשון שאני זוכר כהורה היה ראש השנה לפני שלוש שנים. משבוע לפני ערב החג, במשך כל יום, דאגה הילדה הגדולה להזכיר שהיא זאת שצריכה לשיר את השיר "בראש השנה" שלמדה בגן. במשך שבוע שלם בכל הזדמנות היא שרה לנו את השיר והייתה בעננים מכך שהיא זוכרת את הפזמון. הגיע ערב החג והתיישבנו כל המשפחה סביב השולחן והקראנו את הברכות. אני שנוהג לחפף קצת עם הברכות רציתי להתחיל ישר לשיר על מנת להרגיע אותה קצת, אך היא לא רצתה. ביקשה שלא אדלג על שום ברכה. כשהגענו לחלק של השירים, עמדה על הכיסא ושרה לקול מחיאות הכפיים, כמובן שקיבלה מחמאות רבות ועד היום כשאנחנו נזכרים באותו אירוע היא מתלהבת נורא ורוצה עוד פעם. היא קיבלה את החוויה שלה ובחג הקרוב אנחנו מקווים שהילדה הקטנה תיזום בעצמה את השירה על מנת שגם היא תחווה את החג בדרכה. רצה הגורל וראש השנה הקרוב יוצא ביום הולדתי, כך שאני בטוח שהשמחה תהיה כפולה".

כנרת סילקו

"הייתי הילדה הכי קטנה בשולחן החג"
כנרת סילקו

כנרת נשואה לניר, בעל מאפיית מרכז הפיתה, אמא של יגל בן 5, מפיקת מסיבות קונספט ושולחנות מתוקים לילדים ומבוגרים והפעלות לימי הולדת. "החג הראשון שאני זוכרת הוא חג ראש השנה", היא מספרת, "הייתי בגיל שש בערך וההורים שלי ואני חגגנו אצל דודה רג'ין, אחות של אמא שלי. הייתי בת יחידה, אחי עדיין לא נולד וערכנו את החג כהלכה עם כל הברכות, צחקנו, אכלנו, שתינו. שלמה, בעלה של רג'ין, עשה את כל הטקס ונתן לנו לטעום מכל הברכות. אצלנו במשפחה הדגש בראש השנה זה לאכול מתוק, שתהיה לנו שנה מתוקה ולכן גם באוכל, יש דגש מתוק. אני הייתי הילדה הכי קטנה בשולחן החג. בני הדודים שלי, הילדים של רג'ין ושלמה, איריס, אלי וצ'רלי, היו גדולים יותר ממני ונהניתי מאוד מתשומת הלב והיחס שקיבלתי. אני זוכרת הרבה חום ואהבה, אוכל של בית, חגיגי וטעים שנשאר בזיכרון שנים רבות. למעשה, גדלתי עם בת הדודה שלי איריס, היא הייתה לי כמו אחות גדולה, ביליתי איתה ימים ושעות ואצל דודה רג'ין הבית היה פתוח תמיד. היא הייתה שילוב של דודה וסבתא עם המון חום ואהבה והיינו מאוד קרובים אליהם, כל המשפחה. תמיד לקראת חג ראש השנה, היינו קונים בגדים חדשים והייתה התרגשות מאוד גדולה.
"לפני כשלוש שנים, אמי נפטרה ואנחנו מרגישים את החוסר שלה היטב בחגים. היינו בדרך כלל חוגגים אצלה את החגים והשבתות, זה תמיד היה מאוד מפנק, היו את המאכלים מבית אמא והיא נתנה לכל אחד את תשומת הלב שהוא אוהב על השולחן. כיום אנחנו חוגגים את כל החגים ביחד, המשפחה של בעלי יחד עם אחי ואבי, מאוד חשוב לי להעביר לבן שלי את המסורת, את הכיף של החגים, האווירה של הבית, את המאכלים של אמא שהוא יצבור זיכרונות כמו שאני זוכרת מילדות. ראש השנה זה חג של התחלות חדשות, של התחדשות, של זמנים וסימנים טובים ומה שנכתב בערב ראש השנה, ממשיך איתנו לאורך כל השנה".

משה סורמלו

"היינו זוכים לקבל בגדים חדשים בחנות הבגדים היחידה לילדים בחיים עוזר"
משה סורמלו

משה סורמלו, נשוי ואבא לשלושה ילדים, מספר: "בתור ילד, מאוד אהבתי את תקופת החגים, זו הייתה תקופה של התכנסות, אוכל מצוין ומסורת של המשפחה, שולחן חג שכלל את כל הברכות והמון אוכל מצוין שאמא שלי הכינה, וכמובן אורחים. את ראש השנה אני זוכר יותר מכל החגים האחרים. אמא שלי היא בשלנית מצוינת ונהגה להכין תבשילים שמאפיינים את החגים, כאשר לכל חג המאכלים שלו. בראש השנה אני זוכר את גרגרי הרימון, הרוביה, ראש הדג, וכו', ואותנו בתור ילדים המסבים אל השולחן החגיגי, כשאנחנו רעבים ומנסים ל"סלק" אוכל עוד לפני שנגמרו הברכות. בראש השנה היינו זוכים לקבל בגדים חדשים בחנות הבגדים היחידה לילדים בחיים עוזר "צילית" וכמו כן, קיבלנו אחיותיי ואני נעליים חגיגיות מגלי במדרחוב. לכן כל השנה חיכינו שראש השנה יגיע. חג נוסף שאני זוכר בתוך ילד זה את יום כיפור ואת אווירת הקדושה, איך התכנסנו סביב השולחן לארוחת מפסקת ואחר כך טיילנו יחד לבית הכנסת שהיה מקום תפילה ומפגש קהילתי. כל החברים היו נפגשים ישר לאחר הארוחה ומבלים שעות רבות ביחד. היום כשאני כבר מבוגר ואבא לילדים, אני מאוד אוהב את חג הפורים, זה חג שהוא מאוד שמח, אנחנו תקופה ארוכה לפני החג, בוחרים ביחד תחפושות לילדים, כל ילד בוחר את התחפושת שהוא רוצה ובשנים האחרונות עיריית פתח תקוה דאגה לנו לעדלאידע מאוד שמחה. אבל אם אנחנו מתמקדים בראש השנה ובחגי תשרי, אז כמובן שאנחנו אוהבים את חג סוכות בו כולם בחופש, אנחנו מקדישים את הזמן לחופשה משפחתית, השנה אנחנו נוסעים לאילת ותמיד מחפשים איך לבלות ביחד".

אתי פרל

"כל מי שאין לא איפה להתארח היה מגיע אלינו, וכולם היו ישנים אצלנו"
אתי פרל

אתי פרל היא בת 61, יו"ר סיעת הווה ומנהלת לשכת הנבחרים בעירייה. היא מספרת על תקופת ילדותה בבני ברק, ואיך כל המשפחה הייתה מגיעה להתארח בביתם: "הזיכרון הראשון שלי מהחג הוא בערך מגיל שש. מה שאני זוכרת כילדה זה שקודם כל בגלל שגדלתי בבני ברק, תמיד ההורים דאגו שהכל יהיה חדש והבגדים יהיו לבנים. גם הנעליים היו חדשות בצבע בלבן. זה מה שההורים שלי רצו וממש הכל היה לבן. גדלתי בבית דתי ובקרב אנשים דתיים. אני זוכרת שאבא שלי היה האיש שהיה מארח את כולם אצלו בבית. אני כילדה לא זכרתי שיצאנו מהבית של ההורים שלי לחג בבית אחרת. תמיד אבא שלי היה מארח את האחים, וכל מי שאין לא איפה להתארח היה מגיע אלינו, וכולם היו ישנים אצלנו. גם הסבתא והסבא היה באים אלינו. אבא לא הסכים לצאת מהבית בחג".
היא מספרת איך כל חג היה אצלם משתה של ממש: "היו באים כל הילדים והיינו שרים כל החג, היה ממש משתה. גדלתי בבית עשיר, ולכן פתחנו אותו לכולם ולא הייתה לנו בעיה לארח. לפעמים ההורים שלי היו מקיימים משתה גם לא בחגים. ההורים שלי, למרות היותם תימנים, אכלו בראש השנה אוכל לגמרי ישראלי. לא היו להם שום אותנטיות באוכל. עד היום אמא שלי מבשלת מאכלים ישראלים. בחג היה דגים ובשר ועוף והכל, כמו שיש היום. אם אפשר היה להדליק אש אז היינו עושים על האש. לא היה לנו לא מרק תימני ולא מאכל דומה שיש לעדה, ולצערי לא זכיתי לאוכל תימני. גם לא היו לנו מנהגים מיוחדים, היינו ישראלים לכל דבר. ההורים שלי ברחו מתימן בגיל 10, אז אולי בגלל זה אין לנו את כלל המנהגים שיש לאחרים".
היא מספרת על הגעגועים לתקופה ההיא: "אני מאוד מגעגעת לתקופה היא, שהכל היה לבן. בגיל 18 התחתנתי ואצלי כבר הכל היה שונה. הילדים שלי לא לבשו לבן כמו אז. אבי כבר לא בחיים אך אמא שלי מתארחת אצלי".

דודו שרון

"גם החברים והשכנים היו באים להתארח וממלאים את כל הלובי של הבניין"
דודו שרון

דודו שרון, יו"ר בית"ר פתח תקוה, מספר: "כשהיינו ילדים בני חמש אהבנו לקטוף רימונים ולאכול אותם, רק לא ידענו שאחרי ששוברים אותם כל הגרגרים נופלים עליך ועושים כתם על החולצה. אז היו קונים בגדים חדשים ונעליים חדשות לכבוד החג. כשהייתי ילד מי שקנו לו נעלי גלי עם סקוץ' הרגיש כמו מישהו שקונים לו היום סנואו-בורד. ובחזרה לרימונים – היינו כולם לבושים בלבן לכבוד החג וחיסלנו אותם. חזרתי הביתה כמו שחקן של הפועל חיפה בצבעי אדום-לבן ואמא שלי כמעט התעלפה. אז גם לא היו אבקות כביסה מגוונות ומרככים כמו שיש היום. נראה לי שגם עם נפט היא לא הצליחה להוריד את זה. שום דבר לא עזר – הלכו הבגדים. מאז יש לי טראומה ואני לא נוגע ברימון. אפילו כשאני רואה רימון בראש השנה אני לא עובר לידו. מקסימום מוריד קודם את הבגדים, עובר אותו נקי וממשיך הלאה.
"בערב החג אני זוכר שהיינו מתיישבים כולם יחד סביב השולחן, כשגם החברים והשכנים היו באים להתארח וממלאים את כל הלובי של הבניין. היום לצערי אף אחד כבר לא מארח או מתארח, כולם סוגרים את הדלתות וננעלים מאחורי מסך הטלפון שלהם בבית. אני רק יכול לאחל לבן שלי, אורי, שהדור שלו יזכה ליהנות מהפשטות כמו שהדור שלנו זכה, ולא מהחומריות שהשתלטה על הכל. שנה טובה".