מה השתנה: חמישה מנהלים ומנהלות מדברים על המצב בבתי הספר

שמעון גרינהויז, עמל ב’. צילום זאב שטרן

"היום למנהלים יש יותר משימות ויותר מגבלות"

שמעון גרינהויז, עמל ב'

שמעון גרינהויז בן ה־88 ניהל במשך 20 שנה את תיכון עמל ב'. הוא יצא לגמלאות לפני כ־20 שנה, אבל מדי בוקר אפשר למצוא אותו מגיע לתיכון כדי ללמד מתמטיקה את דור העתיד. בשנת 2017 הוענק לו על ידי שר החינוך פרס מפעל חיים בטקס "המורה של המדינה".
"מאז שיצאתי לפנסיה, עוד לא עבר יום אחד, שבו לא עבדתי", הוא אומר. למרבה הפתעה, הוא מאוד אופטימי לגבי עתיד מערכת החינוך, המנהלים, המורים ובעיקר התלמידים. "התלמידים הופכים למוכשרים משנה לשנה. אמנם, כולם מסביב אומרים לי שאני רואה את הנוער במשקפיים ורודים מדי, אבל אני באמת חושב שהנוער שלנו הוא איכותי, וכך גם ההנהלה".
מה ההבדל בין התקופה שבה שימשת כמנהל לבין המצב היום?
"היום למנהלים יש הרבה יותר משימות, הרבה יותר אחריות ומגבלות. כשאני מסתכל אחורה, אני לא בטוח שאני הייתי מנהל טוב. היום המנהלים נדרשים לעמוד בהרבה מאוד תקנות ונהלים, ויש דברים רבים שמגבילים אותם. אני זוכר שכאשר שימשתי כמנהל, הייתה לי קבוצת תלמידים שרצתה להיכנס לספר השיאים של גינס. יצאנו בלילה לכיכר מלכי ישראל בתל אביב, והילדים ניסו לשבור שיא בהעברת תלמידים באלונקה. אני הייתי חלק מהם, לא הייתי צריך לדאוג לאישורים ממשרד החינוך או מההורים. היום זה לא היה יכול לעבור. אני הייתי קצת יותר הרפתקן, והיום אף מנהל לא יעז לעשות את זה, ובצדק".
"מבחינת הניהול, עם המורים הייתי נוקשה ועם התלמידים נמס. היום המשמעת הרבה יותר טובה מהתקופה שבה שימשתי כמנהל. המסדרונות יותר נקיים ונשמרים, אין וונדליזם. בתקופה שלי התלמידים היו הרבה יותר תוססים. כמובן גם רמת הלימודים עלתה מאז, ולימודי מתמטיקה, המקצוע שאני מלמד, הם ברמה הרבה יותר גבוהה ומאתגרת".
גרינהויז, כאמור, מלמד גם היום מתמטיקה את תלמידי כיתות י- י"ב וכן את תלמידי י"ג ההנדסאים. "הם מקבלים אותי באהדה ובאהבה רבה. בכיתה אני דיקטטור. אני אמנם מרשה לילדים לנשום, אבל אני דורש מהם להקשיב. בהפסקות אני חבר שלהם. לשמחתי, אין לי בעיות משמעת, והתלמידים קשובים ורובם גם צמאים לידע, ולכן אני מאוד אופטימי לגבי הנוער ומערכת החינוך, וכמובן גם לגבי המורים הצעירים שמאוד מסורים לעבודה".
יש כבר דור של ההורים שלמדו אצלך, והיום אתה מלמד את ילדיהם?
"המונים. אני ליוויתי 25 אלף בוגרים, אני מורה 70 שנה, 60 שנה באותו בית הספר בפתח תקוה. לפני שעליתי ארצה, הייתי מורה גם בברית המועצות".
איך מחזיקים כל כך הרבה שנים במערכת?
"אני קורא מחקרים על שחיקת המורים, אבל כשאני קם בבוקר, אני מחפש את המורה השחוק במראה ולא רואה אותו. אין בלקסיקון שלי מושגים של עייפות או תשישות, ואני כל פעם משתכנע שההוראה והחינוך הם מספקים ביותר. אני מגיע לבית הספר בשעה 07:15 בבוקר ועוזב בשעה 15:00. אני גם עוזר לתלמידים מתקשים ולמורים שמבקשים הדרכה. אני עובד חמישה ימים בשבוע והיום הקשה ביותר שלי בשבוע, הוא היום השישי, בו אני חופשי".
גרינהויז הוא ניצול שואה. הוא מרבה לדבר על הנושא ועושה הרבה כדי לשמר אותו. "היו לי אח ואחות שנרצחו בשואה, והם היו בגיל של התלמידים שלי. כשאני מסתכל על התלמידים שלי, אני תמיד רואה מול עיניי את אחי ואחותי, ויכול להיות שזה החיבור הרגשי שלי".
איזה טיפ היית נותן למנהלים היום?
"לאהוב את התלמידים, לכבד אותם, להאמין, וכמובן לכבד ולטפח את המורים, כי בלעדיהם לא ניתן לנהל. מאוד חשוב לעבוד על פי השכל הישר, להיות מסור לעבודה, לאהוב את המקצוע, וכמובן למצוא את שביל הזהב בין דרישות בית הספר לבין תביעות ההורים. אני זוכר שהיו לי עימותים עם ועד ההורים בבית הספר, למרות שרוב הזמן עבדנו בהרמוניה. אם יש רצון טוב, אפשר להצליח".

ישראל גלבוע, אחד העם רמת ורבר ורשיש. צילום פרטי

"מנהל צריך להסתובב הרבה בבית הספר"

ישראל גלבוע, אחד העם רמת ורבר ורשיש

ישראל גלבוע בן ה־78 הוא אחד ממנהלי בתי הספר המיתולוגיים והזכורים בעיר. הוא ניהל במשך 24 שנה את חטיבת אחד העם ברמת ורבר, ושש שנים נוספות את חטיבת רשיש.
בימים אלה הוא עובד, יחד עם אשתו נעמי, כעורך דין ומגשר משפחתי. "מנהל שלא חש את התלמידים, שלא עומד איתם בקשר אישי, שהדלת שלו לא פתוחה תמיד לשמוע כל אחד, לא יכול להיות מנהל שיבין מה קורה אצלו בבית הספר", קובע גלבוע חד משמעית. "מנהל צריך קודם כל להקשיב, ורק לאחר מכן לדבר. מי שעושה ההיפך, מחטיא וחוטא למטרה", הוא מוסיף. "מנהל צריך להסתובב הרבה בבית הספר, ורק אחרי שכולם הולכים הביתה, להיכנס למשרדו ולעשות את העבודות המשרדיות. מאוד חשוב לחיות את בית הספר".
איזה מנהל היית?
"אני הייתי איש שטח. הציעו לי לא פעם לעבור לפיקוח, אבל לא הסכמתי. שנה אחת ניסיתי לנהל תיכון מקיף באור יהודה, ומהר מאוד חזרתי לחטיבה, כי בחטיבה אתה עובד על ערכים ובתיכון אתה עובד על מספרים, על תוצאות לבגרויות".
"בתור מנהל, הייתי יוצא עם התלמידים לטיולים, הייתי איתם בכל הפעילויות, בערבי שישי ארגנו להם ערבי דיסקו במקום שהם יסתובבו ברחובות, וכמובן יצרתי קשר מאוד חזק עם ההורים. בתקופה שלי הייתה מעורבות ולא התערבות. בשעות אחר הצהריים, ההורים היו מגיעים לעשות עם התלמידים שיעורי בית, ובית הספר הפורמלי והא-פורמלי היו יחידה אחת. בית הספר היה פתוח משבע בבוקר עד עשר וחצי בלילה".
אתה בקשר עם תלמידים לשעבר?
"כל הזמן, אנחנו מתעדכנים ונפגשים, ורק לפני חודשיים היה אצלי בחצר כנס מחזור של שכבת ח'. מאוד כיף לקבל את החיבוק שלהם ולראות את הדרך בחיים להם".
ניהול בית הספר חסר לך?
"כל הזמן. אני תמיד אומר לרעייתי, שלכל בית ספר שאני נכנס, מיד אני מרגיש כמו דג במים".
מה ההבדל בין מערכת החינוך היום לתקופה שבה היית מנהל?
"אני חושב שבמערכת החינוך היום שמים דגש יותר על ביורוקרטיה, ובתקופה שאני הייתי מנהל, שמנו דגש על 'לחוש' את התלמידים, להבין מה קורה באמת בתוך בית הספר. היום יותר חשובים הציונים, ההישגים, התלמידים פחות. בתקופתי התלמידים ידעו לבוא אליי ולתנות בפניי את הצרות שלהם, גם ההורים ידעו לבוא ולדבר על הבעיות שלהם, וכולם ידעו שהם תמיד יקבלו התייחסות אמיתית. גם המורים ידעו שיש להם גיבוי בכל בעיה".
היום, עם כל הפייסבוק והווטסאפ, יותר קשה להיות מנהל?
"זה לא פשוט. גם בתקופה שאני הייתי מנהל ברשיש, הייתה תופעת השיימינג, ותמיד ידעתי להסביר לתלמידים שחוק כבוד האדם וחירותו הוא מאוד משמעותי, ולכן לא ייתכן שמישהו יפגע באחר. הסברתי שאנחנו צריכים לקבל את התלמיד והאדם כמו שהוא. לשמחתי, התלמידים קיבלו את התשובות לבעיות שהיו להם בתוך בית הספר, ולכן לא חיפשו את הפתרונות בחוץ".
איזה טיפ היית מעניק למנהלים החדשים?
"להמעיט את הישיבה במשרד ולהסתובב כמה שיותר בשטח כדי לחוש אותו. להיכנס לשעורים מבלי הודעה מראש. מנהל שלא חש את השטח, מפסיד ומאבד קשר עם התלמידים והמורים".
מדוע מנהלים לא מחזיקים מעמד הרבה זמן בתפקידיהם? התחום לא מספיק מוערך?
"אחת הטענות שיש לי כלפי המערכת שהיא לא יודעת להעריך את המנהלים שלה. כאשר נכנסים למשרד של שר, רואים על הקיר את כל התמונות של השרים שקדמו לו. כשנכנסים לבית ספר, לא רואים תמונות של מנהלים שהיו קודם, כי המנהל חושב שהוא יודע הכי טוב ומבטל ביד אחת את כל פועלם של המנהלים שקדמו לו. לצערי, אין הערכה למה שהיה לפני המנהל הנוכחי, וזה משפיע, מנהל חדש צריך להיות מלווה על ידי מנהל ותיק לפחות בשנה הראשונה שלו, לקבל טיפים ורק לאחר מכן להמציא את עצמו מחדש".
"ניהול בית הספר היום הוא מטלה גדולה, והוא צריך להיות שאיפה של אנשים איכותיים. אני ראיתי בתפקיד את הפסגה של מערכת החינוך. כשתלמידים חדשים היו מגיעים לבית הספר, הייתי אומר להם ולהוריהם שבסוף שלוש השנים הם יקבלו ממני BA. הם לא כל כך הבינו, כי הרי את התואר מקבלים באוניברסיטה, אז והסברתי להם שהמשמעות של BA זה 'בן אדם' וזה החלק הכי חשוב עבורי: ערכים, יותר מכל דבר אחר".

אילון נווה, תיכון אחד העם. צילום זאב שטרן

"היום צריך לחפש בנרות מנהלים שייגשו למכרזים"

אילון נווה, תיכון אחד העם

אילון נווה בן ה־69 ניהל במשך 30 שנה את תיכון אחד העם, וכיום עובד כיועץ חינוכי ופדגוגי. "פרשתי לפני כשנתיים, לאחר ניהול של 30 שנה", הוא מספר, "היום מנהלים לא מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים, ובדרך כלל מתעייפים ונשחקים. הדרך שלי הייתה לחפש כל הזמן אתגרים נוספים במסגרת בית הספר ומחוצה לו, בצורה זו שמרתי על חיוניות, והיה לי מאוד מעניין ומאתגר עד השנה האחרונה. ולראיה פרשתי בגיל 67, גיל הפרישה, ואני יכול להגיד שהיו לי חיים מעניינים".
מה הסוד לניהול נכון?
"מנהלים צריכים להקדיש יותר להיבט הערכי, וכך גם משרד החינוך. היום יותר מדי מודדים אותם, ואני רואה את זה כשאני מסתובב בבתי ספר. מודדים לפי מספר הזכאים לתעודת בגרות, טיב תעודת הבגרות, וכשיורדים לחטיבה, מודדים את בחינות המיצ"ב, שזה די דומה. אני חושב שהמדינה והרשות המקומית צריכים להשקיע יותר בתחום הערכי, 'ואהבת לרעך כמוך', 'בין אדם לחברו', להשקיע בתוך הקהילה, בתוך אוכלוסיית ישראל – דתיים, חילונים, יהודים, ערבים. בתקופת הניהול שלי הקדשתי לכך מאמצים רבים. זה צריך להיות המדד של בתי הספר, אפילו יותר מציוני הבגרות שאני לא מוריד מערכם וגם שם השקענו הרבה והגענו להישגים גבוהים. המישור הערכי צריך להיות ברמה יותר מרכזית ממה שהוא כיום. כמובן צריך לדאוג שחדר המורים שלך יהיה עם הרבה מוטיבציה, מתאמץ ומשקיע".
מדוע קשה למצוא מנהלים איכותיים?
"זו תופעה ידועה, והיום צריך לחפש בנרות מנהלים שייגשו למכרזים, ולצערי זה גם לא עושה טוב למוניטין של המקצוע. לדעתי, זה נובע משתי סיבות: הראשונה היא שהתגמול לא מספק. צריך לתגמל יותר את המנהלים, ושכר המנהלים לא צריך להיות נגזר משכר המורים, כפי ששכר מנהל מפעל לא נגזר משכר הפועלים. גם המורים צריכים להיות מתוגמלים, אבל אצלם לפחות יש את הרפורמות. את המנהלים שכחו בדרך. דבר נוסף, הלחצים על מנהל הם מאוד כבדים, יש ביורוקרטיה מאוד מסורבלת, צריך לעבוד המון שעות מול המחשב. אני זוכר שהייתי מגיע הביתה מהעבודה, אוכל משהו ומתיישב מול המחשב. המיילים והמשוב לוקחים הרבה שעות, הדיווחים חשובים, אבל צריך למצוא דרך שמנהל לא יהיה כל כך עסוק במערכת הדיווחים. מנהל צריך לצאת מחדר המורים ומהמשרד שלו, תלמידים צריכים לראות אותו, צריכים להיות לו מפגשים קבועים של משוב עם התלמידים והמורים, וזה מאוד חשוב".
התפתחות המדיות הטכנולוגיות מקשה על ההוראה?
"כן, בהחלט מקשות. השיימינג והתמודדות איתו מאוד קשים, ואני לא חושב שזה גם מיטיב עם הקשרים בין המורים לתלמידים, כי הקשרים צריכים להיות אישיים ופרונטאליים, ולא מקוונים, וגם לכך משרד החינוך והרשות המקומית לא נותנים את הדעת".
איזה טיפ היית נותן למנהלים החדשים?
"לחפש כל הזמן אתגרים חדשים, דברים שמעניינים אותם בהקשר לבית הספר. אני לדוגמה, מאוד אהבתי ספורט, ובכל השנים שהייתי מנהל, הייתה לנו בתיכון נבחרת כדורסל בליגת העל. זה לא מעט בלבול מוח, וגם לא זכה להערכה גדולה במשרד החינוך, אבל בעיניי זה מאוד חשוב ונותן עוד תחום לתלמידים. אני דאגתי לקשרים עם בתי ספר אחרים, היינו בקשר כל השנים עם בית ספר ערבי, דתי, חילוני, גם עם בתי ספר בגרמניה ובארצות הברית. זה מאוד מעשיר ונותן לילדים פרספקטיבה עם כיוונים אחרים, להכיר מציאות שונה. כמובן את הקשרים צריך להתחיל עם הרכזים והמורים ורק אחר כך עם התלמידים וההורים".

שרה שמן, עמל א’, עמל ב’, בן גוריון, האגף העל יסודי בעירייה

"היום יש זרות, ניכור, והאכפתיות לא תמיד בולטת"

שרה שמן, עמל א', עמל ב', בן גוריון, האגף העל יסודי בעירייה

שרה שמןבת־76 עבדה במערכת החינוך במשך 42 שנה, 10 שנים כסגנית מנהלת בעמל א', 10 שנים סגנית בעמל ב', 10 שנים ניהלה את תיכון בן גוריון ו־12שנים נוספות ניהלה את האגף העל יסודי בעירייה.
"התחלתי לנהל את תיכון בן גוריון בשנת 1984 וסיימתי את תפקידי שם בשנת 1994", היא מספרת. "כשהתחלתי לנהל את בית הספר, היו בו תשע כיתות ו־270 תלמידים, בשנה העשירית היו כבר 28 כיתות וכאלף תלמידים. כשהתחלתי לנהל את בית הספר, אף אחד לא רצה לבוא ללמוד אצלנו, רוב האוכלוסייה העדיפה ללמוד בעמל ב' או באחד העם. כעבור חמש שנים הביקוש היה כבר עצום, בית הספר לא יכול היה לקלוט את כל התלמידים שביקשו להירשם, והעירייה נאלצה להקים את הבניין הנוכחי. עד שהוקם הבניין הנוכחי, בית הספר שכן במקום שהיום ממוקמת בו חטיבת בן גוריון. בית הספר נבנה לפי האידיאולוגיה שלי, שאומרת מצוינות בהתנהגות, ביחסי חברה, בלמידה ובתרומה לזולת והדבר הוכיח את עצמו".
מה אפיין את התיכון באותה התקופה?
"העובדה שדאגו לתלמיד, נתנו לו תחושה שבית הספר הוא הבית שלו. לדוגמה, מדי שנה, כשהיה מגיע ביום הראשון ללימודים מחזור של כיתה י', כ־300 תלמידים, הייתי עומדת בשער ומברכת לשלום את כל התלמידים בשמם הפרטי. בשבועיים האחרונים של אוגוסט, דאגתי תמיד ללמוד את התיקים של כל תלמיד ותלמיד, וגם את התצלומים שלהם, את מצבם המשפחתי, שחלילה לא אבקש מילד להביא את שני ההורים, ואביו עזב את הבית. ביקשתי לדעת מה המצב הלימודי והפדגוגי של כל אחד ואחד. כשהייתי פונה אליהם ומברכת אותם, הם תמיד היו בהלם. גם בהמשך הקפדתי במדיניות הזו, הכרתי את תנאי החיים שלהם על בוריים, וכך לילד הייתה תחושה שיש מי שמכיר אותו, ובעל הבית יודע מי הוא, ושאני כאן בשבילו, ולא הוא בשבילי. את בית הספר הקימו בשביל התלמיד ולא בשביל המנהל והמורים, והגישה שלי הייתה שאנחנו צריכים לשרת אותם בצורה הטובה ביותר, ואצלנו זה לא היה רק סיסמה, אלא הלכה למעשה".
בהפסקות תמיד אפשר היה לראות את שמן מסתובבת בין התלמידים. "הייתי רואה את הניתוח של הציונים של הילדים במחשב והייתי ניגשת אליהם בהפסקה, מחמיאה לתלמיד שהצליח או מעודדת תלמיד שנכשל. תמיד אמרתי לתלמידים שאני מגיעה לפניהם לבית הספר ויוצאת אחרונה, וכל אחד שיש לו בעיה כלשהי, שהגיע מהבית טעון ונרגז, יכול לעבור דרכי ולפרוק את זה. וכך גם בסוף היום, שלא יילכו הביתה כועסים ויוציאו את הכעס על המשפחה. ביחסים ביני לבין התלמידים היו המון ריספקט ודאגה, המון אכפתיות ואהבה. הייתי אומרת להם שאני לא כועסת עליהם, אלא כואב לי עליהם, ומבחינתם, ברגע שכואב לי, אכפת לי".
היית מנהלת קשוחה?
"נחשבתי למנהלת הוגנת, זו המילה בה הגדירו אותי לא פעם. אם, למשל, לתלמיד הייתה בעיה, הוא היה רב עם תלמיד אחר או מסתכסך עם מורה, והיה מגיע אליי לשיחה, תמיד ביקשתי מהם לספר לי מה היה, ולאחר מכן, כשהיו מחכים לעונש, הייתי אומרת להם שהם חטאו והם צריכים להחליט מה יהיה העונש ולהעריך את המעשה בעצמם, דבר שלא פעם היה קשה להם. משמעת הייתה בבית הספר, אבל בצורה הוגנת ומתוך דאגה. המוטו העיקרי היה שהם מיטב הנוער שיש למדינה שלנו, וחייבים למצות את הפוטנציאל שלהם, ואני וכל הצוות נאפשר להם זאת".
והיום זה אחרת, לדעתך?
"לצערי, כן. היום יש זרות, ניכור, והאכפתיות לא תמיד בולטת. אני בטוחה שלכל המנהלים והמורים אכפת מהתלמידים, אבל צריך להראות את זה, להגיד להם ולתת להם תחושה שבית הספר הוא בית, שאכפת לך מהם ותעשה הכל עבורם".
איזה טיפ היית נותנת למנהלים החדשים?
"קודם כל, שתהיה לבית הספר אידיאולוגיה ברורה שצריכה לשמש בסיס להתנהלות בית הספר. לתת לתלמידים תחושה שאתה שם בשבילם ולא הם בשבילך. לדעת שהתפקיד שלך הוא לדאוג להם, לממש את הפוטנציאל שלהם. ולא לשכוח לכבד אותם ולשמור על כבודם בכל מצב".

דינה ילין, חטיבת ברנר

"המנהלים של פעם היו מנהיגים איכותיים ברובם"

דינה ילין, חטיבת ברנר

דינה ילין בת ה־81 ניהלה את חטיבת ברנר במשך 11.5 שנה, מהשנה הרביעית להיווסדה. לאחר מכן היא קיבלה פנייה מהפיקוח באגף העל יסודי במשרד החינוך לשמש כמפקחת ארצית. "בתקופה שניהלתי את חטיבת ברנר, היו לנו 33 כיתות, בממוצע 12-11 כיתות בשכבה, ובכל כיתה היו 40 תלמידים", היא מספרת. "חטיבת ברנר נחשבה באותה תקופה לאחת החטיבות הגדולות בעיר. אחת הסיבות לגודל של החטיבה, הייתה שבאותה תקופה שכונת עין גנים החלה לגדול ולהתפתח, הייתה עלייה גדולה מברית המועצות ונוצרה בבית הספר אוכלוסייה מאוד הטרוגנית. היו אצלנו מצד אחד תלמידים מחוננים ומצטיינים, ומצד שני תלמידים מתקשים. משרד החינוך היה ער להטרוגניות הזו ועודד את מנהלי בתי ספר לחפש דרכים ואמצעים כדי לאפשר הוראה בכיתות הטרוגניות ולצמצם פערים".
היא מספרת שהמשרד נתן לבתי הספר כלים, תקציבים והדרכה פדגוגית, וחטיבת ברנר הייתה החלוצה. "פיתחנו שיטות הוראה ולמידה בכיתות הטרוגניות, שמנו דגש על החינוך החברתי והעצמנו את צוות ההוראה".
בשנה השנייה לניהול של ילין, ב-11 ביוני 1985, התרחש אסון הבונים, כאשר רכבת נוסעים התנגשה באוטובוס שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים לטיול שנתי. באסון נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. תלמידה נוספת נפטרה מפצעיה כעבור יומיים בבית חולים. הילדים ההרוגים למדו כולם בכיתה ז' 12 והיוו כמחצית מתלמידי הכיתה.
גם היום ילין מתקשה לדבר על האסון. "קשה לי להיכנס לזה פעם נוספת, אבל מאסון גדול וסבל גדול אפשר או ליפול או להתרומם למעלה, וזה מה שעשינו. לקחנו את בית הספר והמורים, את הצוות והתלמידים, הרמנו אותם והתרוממנו יחדיו. עד עכשיו יש לנו קשר עם הוועד של המשפחות השכולות ועם הבוגרים של כיתות ט', שלא עשינו להם מסיבת סיום בגלל מה שקרה, וכמובן עם התלמידים הפצועים של כיתה ז' דאז, אותם ליווינו ואנחנו בקשר איתם עד היום", היא מספרת.
"זה היה מאוד קשה", מוסיפה ילין, "אבל אם יש לך את הכוח, אתה יכול לגייס גם את הכוחות מסביב שיתמכו בך. גייסנו את הצוות וההורים. כשהגיע מועד ההרשמה לבתי הספר, האחים והאחיות של ילדים שנהרגו בתאונה לא ביקשו העברה, הם ביקשו להירשם לאותה חטיבה. הצלחנו למנף ולהפיק לקחים, משרד החינוך הוציא חוברת מנכ"ל ראשונה של הכנה לטיולי בתי ספר בעקבות המקרה.
"כל מי שהיה מעורב בתאונה המחרידה, סבל מטראומה לאורך זמן, וצוות המורים תמיד היה שם עבורם. טיפלנו במורים ובתלמידים במשך מספר שנים, ועד היום כף רגלי לא תדרוך ברכבת ישראל. לא הייתי בחוף הבונים, וכשהנכדים שלי יוצאים לטיולים שנתיים, אני לא רגועה עד שאני רואה אותם חוזרים".
ילין מציינת שמבחינה ניהולית, הסיפור של אסון הבונים השפיע על כל מה שקרה בהמשך. "כשאני מסתכלת היום לאחור, אני יכולה להגיד שמאוד היה חשוב לי לאחר המקרה לשמר את הביחד של כל הצוות – התלמידים, המורים וההורים. בנינו ביחד אמנה משותפת, דבר מהפכני באותם הימים, הכל נעשה בהחלטה משותפת והיה שיתוף פעולה מלא של המורים, ההורים והתלמידים. יצרנו חברה כמה שיותר בריאה, וקיבלנו על עצמנו כללים של 'קהילה הוגנת', בתמיכת מינהל לחברה ונוער במשרד החינוך. כעבור שש שנים, ב־1991, בית הספר זכה בפרס החינוך הארצי".
מה ההבדל בין הניהול היום לבין התקופה שלך?
"אחרי שעזבתי את משרד החינוך, עבדתי 10 שנים בהכשרת מנהלים בבית ברל, שהשתתפו בה גם אנשי צבא קבע שביקשו לעשות הסבה מקצועית. מתוך הניסיון שלי אני יכולה להגיד שמנהיגות זו תכונה שאתה נולד איתה, או שיש לך את זה או שאין. במידה ויש לך, אתה יכול לטפח את זה על ידי למידה, אבל אם אין לך, שום למידה לא תהפוך אותך למנהיג".
"המנהלים של פעם היו מנהיגים איכותיים ברובם, והלכו להוראה מתוך הגשמת חלום. להיות מנהל היה כבוד. אני הכשרתי 11 מנהלים ומנהלות מתוך הצוות שלי. בניתי מסלול קידום, וכשראיתי מורה שמתאים לה להיות מנהלת, הפכתי אותה לרכזת שכבה, רכזת מקצוע, ורק לאחר מכן היא עברה לניהול. אני גאה בכל אחת מהן. תמיד אמרתי למורות שלי, שלכולנו יש מחליף, ומי שטוב, ימשיך קדימה".
איזה טיפ היית נותנת למנהל מתחיל?
"לקום כל בוקר עם שיר חדש בלב, שלא יראה רק את הקשיים, וידע שהשמים הם הגבול. אני תמיד אמרתי למורים שלי שאנחנו לא מסתכלים למטה אלא רק למעלה, לא להסתכל על שעות העבודה או השכר, אלא לאהוב ולהאמין במה שאתה עושה. לעשות עבור הילדים ובית הספר את הטוב ביותר, להגיע עם אור בעיניים ולדעת, שאם אין לך את זה, עדיף לך להחליף מקצוע".