"אנחנו חדר מיון ראשוני לגברים"

כ-200 אלף משפחות בישראל חוות אלימות מידי שנה. בעוד הנשים מטופלות במרכזים לטיפול באלימות במשפחה ברחבי הארץ, מרבית הגברים המכים מעדיפים להדיר רגליהם מהמרכזים. על פי הנתונים, רק כ־2,500 גברים מתוך 200 אלף המשפחות מטופלים במרכזים האלה. עוד על פי הנתונים, מידי שנה מתאבדים בין 70 ל־200 גברים על רקע תהליך גירושין וכ־18 נשים נרצחות מידי שנה.
את הנתונים האלה מספקת תמר שירי, גרושה בעצמה, שהקימה את עמותת בשבילך, ומנהלת אותה. מטרת העמותה היא לסייע בעיקר לגברים מכים להשתקם, אך בעמותה מטפלים בסוגי מיקרים נוספים, כמו גברים שעברו בעצמם אלימות, שסבלו מניכור הורי, ועוד.
"רוב הגברים חושבים שאף אחד לא מאמין להם", היא אומרת. "אנחנו משמשים בעמותה כחדר מיון ראשוני, במטרה להעניק לאותו גבר שנמצא במצוקה, שיצא מהמשטרה אחרי שהוגשה נגדו תלונה והוא עם צו הרחקה ביד, ללא מידע ומרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, שהוא יידע שיש מישהו שהוא יכול לדבר איתו ולקבל כלים".
את 'בשבילך' הקימה תמר לפני כחמש שנים. מאז ועד השנה שעברה עבדה בעיקר באופן עצמאי ולא מסודר. היא פנתה במהלך השנים אל מספר רשויות בהצעה להקים אצלן את העמותה, אך נדחתה. בחודש אוגוסט אשתקד יצרה קשר עם שלום קוטלר, חבר מועצה לשעבר, ומזכיר מפלגת העבודה בפתח תקוה, ובסיועו פתחה משרד של העמותה בעיר. מאז טיפלה העמותה בכ-100 גברים. "הסיפור האישי שלי, הביא אותי להתנדב במעון לנשים נפגעות אלימות. כשפגשתי את הנשים, חלקן ביקשו שאפגוש את הגברים שלהן", מספרת שירי. "אז למעשה התוודעתי לעולם שלא הכרתי, עולם שסקרן אותי להבין מה עומד מאחורי הגבר, מה מביא בנאדם להרים ידיים ואחרי שאתה לומד להכיר את התחום, אתה מבין שהגברים והנשים הם סוג של קורבן. הם גדלו בתוך מערכת הורית אלימה, הם לא הכירו דרך אחרת. הגבר נתפס כמשהו חזק ולא שביר, בעוד האישה מאוד שברירית ורגישה והמטרה היא לשנות את התפיסה הזו. אנחנו בעמותה מתייחסים לכל מקרה שמגיע לא בצורה מגדרית, אלא אנושית ולא שופטים ומצדיקים צד אחד, אלא מנסים לתת פתרונות".

תמר שירי. צילום זאב שטרן

"גדלתי בבית רווי אלימות"

כשתמר שירי, כיום בת 48, מדברת על הסיפור האישי שלה, היא מתכוונת לכך שחוותה אלימות. היא התחתנה בגיל 19, ולאחר עשר שנים התגרשה. היא הייתה אז אמא לארבעה ילדים קטנים והחליטה להתנדב במעון לנשים מוכות. "כילדה גדלתי בבית רווי אלימות", היא מספרת. "אמא שלי הייתה אישה מוכה וכתוצאה מהמשברים עברתי לגור במשפחות אומנה וחוויתי לא מעט טלטלות. כשגדלתי, בחרתי בעצמי בעצם במודל שהוא היה לי מאוד מוכר, ואמא שלי ראתה את חייה חוזרים דרכי. אמא שלי נפטרה ביום הנישואים שלה. המוות שלה היה נקודת התפנית שלי, הרגע בו הבנתי שמשהו לא בסדר. אני חושבת שדווקא בתוך המסלול הכואב הזה שלי הצלחתי ליצור חמלה לגברים. הרצון שלי הוא להבין אותם, להביא לשינוי חברתי וליצור שיח ושוויון מגדרי ולא להעמיק את הפער בין המגדרים. ככל שאתה דוחק את הגבר לפינה, אתה יוצר אצלו אנטי, דבר שיכול להוביל לאסונות וטרגדיות. אנחנו מעניקים להם את הכלים בעזרת אנשי המקצוע שלנו על מנת לא להביא להסלמה ומנסים לצמצם את הפערים לטובת שיח מקדם".
תמר מציינת שאין בארץ שלב איתור ומניעה, אלא בעיקר ענישה: "אנחנו מודעים לכך, שתחום הטיפול וההכרה בגברים החל רק לאחרונה. יש לנו בעמותה עובדים סוציאליים שהתחום ההתמחות שלהם הוא גברים. התחום הוזנח שנים רבות וגברים היו מגיעים לטיפול דרך הפן המשפטי ואז היו מבינים שהם זקוקים גם לסיוע נפשי ורגשי. הם בדרך כלל מגיעים אחרי שדחקו אותם לקצה, הם עייפים גם פיזית וגם נפשית. בכל שנה נרצחות בישראל 18 נשים והתופעה היא דור המשך של מודל הורי, ילדים שחוו אלימות אישית או בצפייה הופכים להיות גברים אלימים.
ההיגיון אומר שאת תתמכי בנשים ולא בגברים?
"נכון, אבל ההבנה שנשים זוכות לתמיכה על ידי ארגונים נשיים והגברים נעדרי מענה אנושי, מחבק ומטפל, הובילה אותי להקים את העמותה. אני לא יודעת איזו זוגיות הבנים שלי יחוו והאם הם ישחזרו את מה שהם ראו, אבל אני מצפה שאם הם יחוו קושי, מישהו יעמוד לצדם. לא ניתן להזניח מגזר שלם כאילו הוא לא קיים ולצעוק על כך שנשים מתות. לפי המשטרה, הנשים נרצחות אחרי צו ההרחקה השני ולא הראשון ובכך צריך לטפל. לאחר צו ההרחקה הראשון, הגברים נמצאים במצב מצוקה, אין להם איפה לישון, הם ישנים במכונית או ברחוב ואז האישה מרחמת אליהם ומחזירה אותם הביתה ואז הסיפור חוזר על עצמו. ניתן לראות שגם 90 אחוז מהנשים שנמצאות במעון לנשים מוכות, חוזרות לחיות עם בן הזוג שלהן, מתוך ההבנה שאולי הגבר השתנה, אבל אם הוא לא עבר תהליך, הוא לא יכול להשתנות".

(מימין) חברי העמותה: דב טנצר, תמר שירי (מנכ"לית), שלום קוטלר(יו"ר), שמוליק סנדלר, אהרון בנדל. צילום זאב שטרן

יש בארץ עמותות נוספות שמסייעות לגברים?
"אנחנו העמותה היחידה בארץ לגברים ולצערי אנחנו לא עומדים תחת העומס שנוצר. אנחנו משוועים לתקציבים. התחלנו כפיילוט בפתח תקוה, אבל הבעיה היא ארצית ומפנים אלינו מערים רבות. המטרה היא להקים גוף כזה בכל אזור. לצערי משרד הרווחה מקשה עלינו לקבל תקציבים, אבל השר לביטחון פנים נתן אור ירוק לתהליך וכרגע אנחנו ממתינים לאישור האחרון של מנכ"ל משרדו על מנת שנוכל להביא את התהליך לידי מימוש ולהציל חיים".
איך זה עובד?
"הגברים מרימים טלפון לעמותה ולרוב אני עונה לטלפונים. אני עושה את המיון הראשוני ומדברת עם הגבר שבדרך כלל זו הפעם הראשונה בה הוא חושף את הסיפור האישי שלו ומבין שהשד לא כזה נורא, כי המילה טיפול עושה אסוציאציה לא נעימה. לאחר מכן הם מגיעים לארבעה מפגשים איתי, שבסיומם אני מנסה לשדך אותם לגורמי הטיפול בקהילה ובמידה וזה לא הולך, אנחנו נותנים אופציה של תהליך פגישות אישיות עם הצוות שלנו בעלות סמלית. בכל מצב אנחנו מלווים אותם לאורך כל התהליך".
איפה נמצאת פתח תקוה בסיפור?
"לפי מיפוי שעשה המשרד לביטחון פנים, פתח תקוה היא אחת מ-16 הערים הכי אלימות בארץ בתחום אלימות במשפחה. יש החלטת ממשלה להקים פיילוט של מודל טיפולי בגברים בפתח תקוה. הצענו את עצמנו ואנחנו מחכים להחלטה של הרווחה מאחר ואין הרבה זמן ומדובר בחיים, כי כל יום יכול להיות עוד רצח של אישה, התאבדות או רצח של ילדים. יש לנו בעמותה נציג לעדה האתיופית, למגזר הרוסי, לציבור הדתי וכן למגזר הערבי ששם האלימות מאוד גבוהה. יש לנו שיתוף פעולה עם משטרת פתח תקוה וכרגע אנחנו מחכים רק לתקצוב של משרד הרווחה.
שלום קוטלר, יו"ר העמותה, מוסיף: "אחרי שתמר הגיעה אלי וראיתי שהם תקועים, הבנתי שאני רוצה לתמוך בעמותה. דאגתי להכניס את האנשים הטובים ביותר ורצנו קדימה. הפעלתי חברי כנסת ושרים על מנת לקדם את הנושא הזה כמה שיותר. מדובר בנושא חשוב מאוד ולצערי זה תחום שלא מקבל מספיק תשומת לב ואני מקווה שעכשיו דברים ישתנו".

"זרקתי אותה על המיטה"

צוות העמותה מורכב כולו ממתנדבים. בנוסף לשירי וקוטלר, הוא כולל שלושה עובדים סוציאלים, שני עורכי דין, ומתנדבים גברים ביניהם ב', אב לילדים.
ב' מספר שלאורך כל השנים מאז שהתחתן הייתה בבית אלימות מילולית שלו נגד אשתו, אבל השיא היה בשנת 2014. "זה היה ביום שישי אחד שתפסתי את אשתי וזרקתי אותה על המיטה, הילדים היו מסביב והיא נלחצה והתקשרה למשטרה. עצרו אותי למשך שלושה חודשים, הייתי בהלם, אף פעם לא הגעתי למצב הזה. במשך שלושה חודשים הייתי עצר באבו כביר עם אנסים, רוצחים וסוחרי סמים. אני חייב את חיי לאשתי, שמצאה הוסטל טיפולי שמי שניהלה אותה באותה תקופה היא אילנית כהן (היום עו"ס בעמותה). היא קיבלה אותי בידיים מלאות והתחלתי לטפל בעצמי. הבנתי שאני מתנהג בצורה כזו שכל מתסיס אותי ואני לא יכול להיות בגלל זה עם הילדים. גדלתי עם הורים גרושים, אבי עזב אותי בגיל אפס ולא הכרתי אותו, לא קבלתי חום ולא ידעתי לתת חום. זה היה מגיע למצב שהייתי מתקשר הביתה ורק כשאשתי הייתה אומרת לי שהילדים ישנים הייתי חוזר הביתה".
אחרי שבעה חודשים ב' סיים את התהליך בהצלחה, הצטרף לקבוצת תמיכה וכשחזר הביתה התקבל בחום ואהבה. "אחרי כמה חודשים, החלטתי לחפש את אבא שלי, בנאדם שלא ראיתי 30 שנה וגיליתי שיש לי הרבה אחים חורגים, שידעו שאני קיים וחיכו לפגוש אותי, אבא שלי ניסה ליצור איתי קשר ואני כל הזמן דחיתי אותו".
כאשר נפתח המרכז בפתח תקוה יצרה איתו אילנית כהן קשר והציעה לו להצטרף. "מאוד חשוב לי שאנשים יבינו שאלימות היא לא מחלה וזה לא משהו שנולדים איתו", אומר ב'. "לכל גבר אלים יש סיפור עצוב. אחד הוטרד מינית, אחר אביו היה מפוצץ אותו במכות, יש כאלו שיש להם אבא נרקומן או בוגד ובתור ילד מלמדים אותך שאתה גבר ושאסור לך לבכות. כשאני נפגש עם הגברים, אני מדבר איתם לא כפסיכולוג או עובד סוציאלי, אלא כגבר שהיה שם במקום שלהם ואני לא שופט אותם. היום אני אבא לכל דבר, נולד לי ילד נוסף ואני שותף מלא לטיפול שלו, מחליף לו חיתול, יוצא עם הילדים לטיולים, מחבק ואוהב ובעיקר שם עבורם".

"בתנאים מאוד נוקשים"

מי שנמצא כיום בטיפול בעמותה הוא י', שהתגרש לפני שבע שנים ולו ילדה שמתגוררת בעיר. "במשך תקופה ארוכה הייתי מסורב גט, בשלב כלשהו וויתרתי וחתמתי על הסכם גירושין על מנת לשחרר את הזוגיות", הוא מספר השבוע. "נאלצתי לשלם סכום מזונות גבוה, בתנאים מאוד נוקשים. כל המחויבות הייתה שלי, גרושתי לא הייתה מחויבת לכלום. הילדה לא יכלה לישון אצלי והאם הייתה מגישה תלונות שווא במשטרה, שאני לוקח את הילדה לא בהתאם לפסק הדין וכל פעם היו מגיעים שוטרים ומבינים שזה לא כך".
כאשר י' הרגיש שהוא לא מצליח להתמודד יותר, הוא פנה אל העמותה במטרה להציל את עצמו ואת הבת שלו כהגדרתו. "המטרה היא לייצב את המערכת ולהטיב את התנאים על מנת שלילדה יהיה קשר שוטף איתי", הוא אומר. "שהיא תוכל לישון אצלי כל שבת שנייה ולא רק פעם בחודש כמו שקיים עכשיו וכן באמצע השבוע. בעמותה אני מרגיש שיש לי אוזן קשבת, יש לא מעט ארגוני נשים, אבל אין ארגון שעוזר לגברים והסיוע הגדול ביותר זה שהם מבצעים בשטח ולא רק מדברים".
תמר מסכמת: "המטרה שלנו היא לדאוג לבית מסודר, שבו נוכל לקבל את כל הפניות והמטופלים. שיהיו לנו משרדים ותקציב לאנשי העמותה, שנוכל לתת טיפולים בעלויות הגיונות, מקום לינה וקורת גג לגברים, שנוכל לקיים קבוצות טיפולים ולדאוג לחקיקה בכנסת על מנת להוריד את תופעת האלימות שמתרחבת".