"איפה כל האימהות, האבות, הסבים והסבתות? מדוע הם לא מגיעים?"

ביום שישי הן קיימו הפגנה נוספת במסגרת המאבק שלהן להגברת הפיקוח על הגנים הפרטיים. ביום ראשון הן קיבלו הוכחה נוספת עד כמה המאבק שלהן חשוב, עם הגשת כתב האישום נגד שלוש סייעות על כך שהיכו תינוקות בגן פרטי בעיר. ההורים, רובם אובדי עצות. יש כאלה שלא מאמינים, מכחישים ואחרים מנסים לגרום לשינוי.
לפני מספר שבועות הוקמה בפתח תקוה קבוצת 'צדק לילדינו', קבוצה בה חברות אימהות שרוצות לעשות שינוי, לדאוג לפיקוח חובה בגני הילדים הפרטיים, לרישות במצלמות אבטחה, ליצור לחץ על הממשלה ועל העירייה ויותר מכל להעיר הורים רבים ולרתום אותם למאבק.
הן כולן אימהות לילדים צעירים: עינת עובדיה, אמא לשני ילדים, ליליה מנדלבלט טימן, אמא לשניים והשלישי בדרך, אנה גנדלמן אמא לילד אחד והילה עובדיה אמא לשניים. "חטפתי סתירה כשהבנתי שמדובר במגיפה", מספרת עינת עובדיה. "אני מתארת לעצמי שאנחנו נחשפים לסיפורים כמו שהיה בקמפיין #metoo ותמיד זה היה שם, אבל זה לא קיבל פרסום. המטרה שלנו היא זה לחזק את ההורים, שיוכלו לדבר ויהיו מודעים למה שקורה סביבם. אני חושבת שאין אמא אחת שקראה את העדויות במקרה של יסמין וזה לא מהדהד בה. הדברים האלה מהדהדים בנו בראש כל הזמן ויכול להיות שזה היה נגמר אחרת אם יסמין הייתה מצליחה לנשום דרך השמיכה ולא היינו יודעים על כך, השגרה הייתה נמשכת".
ליליה מנדלבלט טימן מוסיפה: "עד היום היה ילד שקיבל סטירה ואמרנו שזה לא נעים, ילד אחר בעטו אותו מהמזרון וזה מאוד מאוד לא נעים, היו מקרי מוות בעריסה ואנחנו לא יודעים שזה באמת היה זה ולא משהו אחר ורק עכשיו ההורים מתחילים לקלוט שזו לא עוד סטירה או בעיטה קלה. מבחינתי, המקרה של יסמין מזעזע ומחריד, והיא רוצחת ואף אחד לא מערער על כך, אבל צריך להבין שכל אחת מאותן הגננות שמכסה את התינוק בטיטול שהוא ישן בשקט, היא רוצחת בפוטנציה ואף אחד לא מבטיח לי שהבעיטה הקטנה שנותנים לילד כשהוא על המזרן לא תהרוג אותו ולא תגרום לו לשטף דם פנימי. את זה אנחנו צריכים לעצור".

"זה העיר אותי"

האימהות נסערות. מבחינתן זה היה יכול להיות בקלות הילד או הילדה שלהן. "זה בפוקס קרה בגן של יסמין ובפתח תקווה ועכשיו כל אחד הולך לבדוק את המצלמות, אבל צריך להבין שזה לא מגפה של פתח תקווה או חולון, אלא זה מגפה שאוכלת אותנו מבפנים", מוסיפה ליליה. "כל פגיעה בתינוק חסר ישע זה הריגה בפוטנציה וזה יכול לקרוא בכל גן ולכל גננת. עצם העובדה שזה יכול לקרות, זה העיר אותי, זה העיר את כולנו".
"אם אני לא אגן על הבן שלי כאמא, מי יגן עליו?", אומרת שואלת הילה עובדיה. "המדינה לא באמת שומרת על ילדי הגן. אנה גנדלמן מוסיפה: "אי אפשר לסמוך היום על אף אחד. אנחנו לא באמת יודעים מה עובר על הילדים שלנו בגן וגם אם יהיו מצלמות, לא בטוח שהגן מספיק בטוח. אני יכולה להגיד שהפסקתי לישון טוב בלילה, אני לא יכולה להירגע שאולי חלילה יש משהו אצל הילד שלי בגן והוא לא יכול להגיד לי. זה קרה ליסמין ורק אחרי שילדה נרצחה התעוררנו".
כולן רוצות עבור הילדים שלהן את הטוב ביותר. עינת חיפשה במשך תקופה ארוכה גן לבן הגדול שלה. "כל הזמן הייתה לי תחושה של חשש, מה כדאי, גן גדול עם הרבה מטפלות או מטפלת בבית וחשש שלא יודעים מה עושה המטפלת", היא מספרת. "כל הזמן היה לי קשה עם התחושה שאני חייבת למצוא לילד סידור, בייביסיטר. בסוף מצאתי גן שנמצא בפיקוח של אחת מהרשתות המפוקחות, הדלתות שקופות, יש פיקוח וקבוצת הורים. אז שומרים לי עליו, אבל מי מחנך אותו, מי בודק שהוא מתפתח כמו שצריך, כל אלו דברים שצריכים להיות בסטנדרט. הצוות צריך לעבור הכשרה ולצערי זה לא קיים בגנים הפרטיים. אבל זו עוד הבעה הקטנה יחסית למה שנחשפנו אליו בשבועות האחרונים. כשהתחלתי לשמוע על מקרי ההתעללות התחלתי לחוש מועקה, שיכול להיות שגם בתוך הגן שאני סומכת אליו, אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה לילד שלך. כשהתחילה המחאה הארצית, שמחתי שיש התעוררות והחלטתי להיות מעורבת. קבלתי השראה מהקבוצה שנפתחה ברמת גן והתחלתי לפתוח קבוצת וואטסאפ שמאחדת את ההורים וכך זה התחיל להתגלגל".
ליליה מספרת שמה שהוביל אותה להצטרף למאבק אלו רגשות אשם. "בשלוש השנים האחרונות אני כל הזמן מזדעזעת וכל וידאו מקפיץ אותי. הילדים שלי נכנסים לגן בגיל מאוד צעיר. הגדול שלי נכנס לגן פרטי שלא היה מפוקח, לא היו מצלמות והכנסתי אותו ללא מחשבה, היה חשוב לי שהגן יהיה נקי והגננת נחמדה ולבבית. הילד היה נכנס לגן בחיוך ובוכה כשבאתי לאסוף אותו. כשהוא היה בן שנתיים וחצי היה איזה מקרה שהוא סירב ללכת לגן. ניסיתי לברר והגננת אמרה שהייתה לו איזה חוויה לא חיובית עם אחד הילדים ובזה זה הסתיים. היום אני לא באמת יודעת אם זה באמת מה שהיה. בהמשך, אחרי שהגן נסגר, עברתי את הילדים לגן אחר. הגדול שלי שכבר הלך לבית הספר הלך לשם לצהרון ולקייטנה ולא היה לו נעים והוא לא רצה להישאר שם. אני תירצתי את זה בכך שהוא רוצה להיות עם החברים שלו ולקראת פסח הוא סיפר לי שהגננת אמרה לו שהוא דביל וביקש שאבטיח לו שלא אספר לאף אחד. זה היה חודשים לפני סוף השנה, הוא נשאר בצהרון, אבל נתתי לו להבין שאני מאחוריו ועקבתי אחרי כל סיטואציה שהייתה. בסוף השנה כבר לא המשכנו".
ליליה בהיריון, בחודש שישי. "אני יודעת שבעוד שבעה חודשים אני צריכה להכניס תינוקות למסגרת וזה חוזר אלי כמו סטירה. ישבתי בבית על הספה והתחלתי לבכות. שאלתי את בעלי מה אנחנו עושים ואיך ממשיכים מכאן, איך מוצאים את המסגרת הנכונה. נכנסתי לפייסבוק, ראיתי קבוצות של הורים והצטרפתי על מנת להיות מעודכנת וקלטתי שעכשיו התחלתי לחשוב מה הייתי רוצה שיהיה לילדה שלי. לפני שבע שנים הכנסתי את הילד לגן ולא חשבתי, הלכתי עם הזרם, לאן שהחיים הובילו אותי, עכשיו זה כבר לא יקרה יותר ואני יודעת מה לשאול ומה לבקש. ואחרי שישבנו עם ראש העיר, אני יודעת שיש דרך לשנות ויש סטנדרט שאני רוצה לייצר".

"הילד התנהג באלימות"

את הילד הבכור שלה ילדה הילה עובדיה בגיל 17.5. כעבור שנה וחצי ילדה את הילד השני שלה. "בהתחלה אמא שלי אמרה שהיא תטפל בילד עד גיל שלוש", היא מספרת. "כשילדתי את הילד השני הכנסתי את הגדול לגן פרטי. לא פעם כשהגעתי לגן, ראיתי את החיתול שלו מלא פיפי וקקי ולאף אחד לא היה אכפת. הילד התחיל להתנהג באלימות ולא היה מוכן להקשיב ואז הוצאתי אותו לפני שהשנה הסתיימה. אני הצטרפתי למאבק, כי אני בת 24 ומתכוונת להביא עוד ילדים ולא ייתכן שמאחורי הבית שלי ילדה נהרגה בזמן שאני אולי בישלתי, ניקיתי, אכלתי או ישנתי. זה לא הגיוני שזה קורה במדינה שלנו. לא הגיוני שאני צריכה ללכת להדפיס תמונה של יסמין ולהתרים כסף להורים שלה שהם יוכלו לחיות בכבוד".
אנה גנדלמן הגיעה לפתח תקוה מאשדוד לפני מספר חודשים. "חיפשתי את הגן המושלם, נכנסתי לקבוצות של אימהות בפתח תקווה ברוסית ובעברית, רציתי לקבל חוות דעת וראיתי שהרבה פעמים ההמלצות הן של גננות או נשות הצוות וזו לא המלצה אמיתית. יצא לי לבקר בגנים ולא הבנתי איך הם המליצו על אותו גן", היא מספרת. "בסוף הכנסתי את הילד לגן שהגעתי אליו בספונטנית ובעל הגן עשה לנו סיור ולא הסתיר כלום. הייתי רגועה עד המקרה של יסמין ועכשיו זה התפוצץ לי בפנים. אני לא באמת יודעת מה קורה בגן שלנו".

מימין: ליליה מנדלבלט, עינת עובדיה, אנה גנדלמן, הילה עובדיה. צילום זאב שטרן

בינתיים הן מאוכזבות מההיענות של הציבור בפתח תקוה. ביום שישי השבוע מקיימות האימהות הפגנה נוספת, שלישית במספר. הפעם מתקיימת ההפגנה בשכונת אם המושבות, במטרה לחשוף את המאבק להורים נוספים. "לצערי, בהפגנה האחרונה היו בקושי 20 איש", אומרת גנדלמן, "איפה כל האימהות, האבות, הסבים והסבתות? הרי כולם מבינים שזה בכל הארץ ויכול להיות בכל גן. מדוע הם לא מצטרפים אלינו? מדוע הם לא מגיעים להפגנות? אני מדברת עם חברות ואצל כולן הגן מושלם. לצערי יש הורים שמעדיפים לא לקבל את האמת. לא הגיוני שאני, בשביל להתקבל לעבודה, צריכה לעבור פוליגרף ולגן כל אחת יכולה להתקבל".
עינת עובדיה מוסיפה: "שלוש השנים הראשונות של הילד הן השנים החשובות ביותר, הן השנים שמעצבות את הילדים וזה משפיע עליו לכל החיים. נוצר מצב שהמשק מציע מסגרות בייביסיטר, אין שום דבר שהוא ברמת ההכשרה, מצלמות לא פותרות את הבעיה, הן אופיום להמונים. זה צריך להיות חלק מתהליך של פיקוח, מצלמות לבד לא פותרות את הבעיה. קודם כל הורים צריכים להתעורר ולהבין שהם צריכים לדרוש סטנדרט אחר, שהמטפלת שלהם צריכה לעבור הכשרה וצריך להסדיר את המקצוע. היום אין משהו מסודר של משרד הרווחה או החינוך, אין סמינר למטפלות או כל מסגרת לימודית".
אנה מסכמת: "אם לא נצא לרחובות ישכחו מהמקרה הזה והכל יחזור לשגרה. זו ההזדמנות לעשות את השינוי, כי נגיע לספטמבר והשגרה תחזור. הממשלה וההורים חייבים להבין שאנחנו הרוב ואנחנו הכוח והילדים שלנו הם העתיד של המדינה. אנחנו בשנת 2018 ויש במדינה את הטכנולוגיה הכי מתקדמת, אבל משום מה לא מצליחים ליישם את זה בגני הילדים".