"צפיתי על בניין העירייה מהבית, אבל לא חלמתי על כך"

איציק ברוורמן יהיה בדיוק בעוד עשרה בן 59. הוא נולד ב־17.7.1958, 21 שנה אחרי שפתח תקוה הוכרזה כעיר, הוא גדל בפתח תקוה, בבית ברחוב קשאני. הוא למד בבית הספר היסודי גורדון, משם המשיך לתיכון ברנר ושירת בפרקליטות הצבאית בתור סגן היועץ המשפטי והממונה על התביעה. ברוורמן הוא בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ושימש בעבר כעוזר הקונסול לענייני עבודה בניו יורק. הוא נשוי לדפנה ואב לשלושה, עורך דין במקצועו. את העשייה הציבורית שלו בעירייה החל בשנת 1997, כאשר נבחר לראשונה למועצת העירייה וכיהן בתור יו"ר ועדת שמות. בשנת 2008 מונה לסגן ראש עיריית פתח תקוה, על ידי ראש העירייה אז, איציק אוחיון. במשך שנתיים כיהן בתור ראש מינהל התרבות ולאחר מכן כראש מינהל הכספים וראש מינהלת מרכז העיר. בנובמבר 2013 נבחר לכהן כראש עיריית פתח תקוה, כאשר ניצח בסיבוב השני של הבחירות את אורי אוהד.
לכבוד חגיגות ה־80 של פתח תקוה כעיר, ביקשנו מברוורמן לצאת מהלשכה ולבחור ארבע תחנות חיים בעיר.

איציק ברוורמן על רקע בניין העירייה. צילום זאב שטרן

1. בניין העירייה

"העירייה זה העולם שלי ואני נמצא פה מבוקר עד לילה", מספר ברוורמן. "אני נולדתי בפתח תקוה, גדלתי פה ולמדתי, וכל חיי אני חי בעיר הזו. את חיי התחלתי במרכז העיר והיום הלשכה שלי היא ליד הבית בו גדלתי. בתור ילד לא היו לי מחשבות להיות ראש עיר, אבל אני מגיע מבית שבו הנושא הציבורי והפוליטי היה כל הזמן על השולחן. כבר מגיל צעיר הייתי פעיל בנושאים ציבוריים ועם השנים השקעתי יותר ויותר עד שהגעתי לפסגה. השלב הראשון בפוליטיקה החל עם ההיכרות שלי עם דב תבורי. למעשה מתקופת התיכון הייתי מעורה בפעילות פוליטית. מבחינתי להיות ראש עיר ולשבת בבניין העירייה זה לא סוג של סגירת מעגל. צפיתי על בניין העירייה מהבית, אבל לא חלמתי על כך בצעירותי ולא הסתכלתי מביתי על החלון של לשכת העיר. מצד שני, אני אוהב את העיר, התגוררתי סמוך לבניין העירייה והיום אני חלק מהעירייה.
איך האזור הזה כיום בהשוואה למה שאתה זוכר מהילדות שלך?
"בתור ילד הרחוב היה רחוב שקט והיום זה מרכז העיר. לפעמים אני קצת מתגעגע לשקט של אז".

איציק ברוורמן בבית ילדותו. צילום:זאב שטרן

2. רחוב קשאני, פינת הס

נפגשנו עם ראש העירייה באחד מהימים החמים של השנה. בחוץ כמעט 38 מעלות ואנחנו יוצאים לסיור קצר. קשה לצעוד עם ברוורמן ברחוב מבלי להיעצר כל כמה שניות. אנשים מבקשים ללחוץ לו את היד, שואלים שאלות והוא מקשיב לכולם, עונה, תמיד עם חיוך על הפנים. המרחק מלשכת ראש העירייה לבית בו נולד וגדל הוא כמה מטרים בודדים, כשבאמצע ממוקם בית המשפט, לשם הגיע כעורך דין. אנחנו נעצרים סמוך לכניסה לבית המשפט והשומר במקום מבקש להצטלם עם ראש העירייה. ברוורמן מצטלם על רקע המקום ונזכר בשעות הרבות אותן בילה בין כותלי בית המשפט.
הוא נולד וגדל בבית שברחוב קשאני פינת הס. "זו הייתה שכונה קטנה שהיו בה יחסית לאותה תקופה הרבה ילדים. היינו בקשר והיינו נפגשים כל יום. הבניין בנוי על קומות, אבל החלק התחתון בנוי על עמודים וזה היה המקום מפגש שלנו, המקום היה מוצל ואפשר לראות שעד היום הוא כך. היינו נמצאים פה שעות על גבי שעות. היינו משחקים משחקי ילדות על המדרכות, לא הייתה להורים בעיה שנשחק מבחוץ והם היו יכולים לראות אותנו דרך החלון, זה היה הבילוי העיקרי שלנו באותה תקופה. היינו מנהלים במקום שיחות וממש ניהלנו מבחינתנו את העולם מהפינה הזו".
"כמעט שום דבר לא השתנה מאז שאני הייתי ילד", הוא אומר ומתיישב על האבן הסמוכה למדרגות שזכורה לו גם מתקופת ילדותו. הוא מסתובב סביב הבניין, מסתכל על המקלט הנעול ונזכר: "במלחמת ששת הימים ישנו כולנו במקלט חוץ מסבתא שלי שאמרה שהיא עברה את השואה והיא לא צריכה מקלט".
על תיבות הדואר הוא מזהה חלק משמות המשפחות שעדיין מתגוררות שם. "בתור ילד אחד הדברים שאהבתי היה את הספרייה העירונית קרוב. הייתי סוג של תולעת ספרים וחוץ ממדע בדיוני אהבתי לקרוא כמעט הכל. אחרי שהייתי מסיים את הספרים בספריה, עברתי לספריות הפרטיות".
אחרי שהוריו נפטרו, הבית נמכר. "אין פעם שאני עובר ליד הבית ואני לא נזכר בתקופת הילדות, בתקופה שהייתה שונה ממה שיש היום", אומר ברוורמן. "היה לנו עולם אחר וכשאני עובר ליד הבית, אני מסתכל למרפסת ומדמיין שההורים שלי מסתכלים החוצה. הבית עצמו השתנה, עשו בו שינוי ושיפורים וזו לא אותה דירה שאני מכיר. העולם של פעם חסר לי במובנים מסויימים. הקדמה זה דבר טוב ויש בה הרבה נוחות, תועלת ומידע, אבל העולם הפך להיות הרבה פחות תמים ואתה הופך להיות חלק מקבוצה ומתוך מערכת והאני שלך פחות מובלט והולך לעיתים לאיבוד כאדם פרטי".
הוא מציין שלא מדובר רק בבית ורחוב: "מצד אחד העיר מתפתחת ואני חלק מההתפתחות הזו ואני גאה בזה. מצד שני, חסר לי שמדברים על פתח תקוה כ'קצב של עיר ולב של מושבה' והמושבה כבר לא כל כך מושבה. חסרים לי הפרדסים והמרחבים. כבר כשנולדתי פתח תקוה לא הייתה כפר, הייתה לה מנטליות של מושבה עם ניחוח ואופי וכולם הכירו את כולם, אבל היא הייתה עיר. כבר אז היא הייתה עיר מיוחדת במינה, וגם כיום היא כזו".

איציק ברוורמן בבית ספר גורדון בו למד

3. בית הספר גורדון

מהבית ברחוב קשאני פינת הס, יש שביל שמוביל לכיוון בית הספר גורדון. הדרך הזו השתנתה מאז. "היו פה לא מעט בתים פרטיים שהיו מלאים בעצי פרי ובתור ילדים היינו קוטפים פירות ואוכלים", הוא מספר, "השכנים היו מכירים את כל הילדים ותמיד היו מזמינים. המעבר מהבית לבית הספר היה מגרש פתוח, היום זה כבר לא כך".
אנחנו צועדים לתוך שטח בית הספר. השומר בכניסה מאוד מתרגש לראות את ראש העירייה וכך גם הצוות במקום. "בתקופה שלי היו הרבה יותר שטחים פתוחים ופחות בטון", מספר ברוורמן. "ליד בית הספר הייתה לנו חורשה. בהפסקות היינו יוצאים לשחק שם עם כדור וכשלא היה לנו כדור היינו משחקים עם האיצטרובלים". היום, אגב, החורשה שהוא מדבר עליה הפכה להיות חצר עם דשא סינתטי בין שני בניינים.
איזה תלמיד היית?
"אני הייתי תלמיד מצטיין, סוג של חנון. המורים היו באותה תקופה הרבה יותר מחנכים מאשר מורים, הקשר עם המורים היה קשר אישי, הם היו דמות אבהית ואימהית לתלמידים והיינו מאוד מכבדים אותם. באותה תקופה לבית הספר היינו מגיעים ללמוד ולהעשיר את עצמנו מבחינת מידע, זה לא כמו היום שיש אינטרנט, באותה תקופה המידע היה בעיקר אצל המורים ובספריה. כשאני נפגש היום עם התלמידים והמורים אני מחייך. בתקופה שלנו למדו 40 תלמידים בכיתה, בלי מזגן, בלי מחשבים ולוח חכם, אלא עם עט, עפרון, סרגל, לוח וגיר ואני זוכר את התקופה הזו בצורה נפלאה", הוא אומר.
אנחנו מטיילים במסדרונות בית הספר, נכנסים לכיתות שקצת השתנו מהתקופה שהוא היה ילד, וברוורמן נזכר בתקופת התיכון, כאשר למד בברנר. "תקופת התיכון היא התקופה הכי יפה בתקופת הלימודים, אתה צעיר, אבל לא צעיר מידי, לפני המחויבות וזו הייתה תקופה נפלאה עם חברויות נהדרות", הוא אומר ומוסיף שעם חלק מהחברים הוא נמצא בקשר עד היום. "כל אחד המשיך בדרכו ויש לי מספר חברים מתקופת בית הספר".
מתגעגע?
"עד היום כשאני מגיע למקום שלמדתי בו זו צביטה בלב. קודם כל יש קצת געגוע, מבחינתי מדובר בתקופות מאושרות ותמיד כשאני מגיע ונפגש עם התלמידים, אני מספר בגאווה שגם אני למדתי פה. בכלל אני טיפוס די נוסטלגי, אני מרבה לספר למשפחה על המקומות בהם גדלתי ועל העיר, על בית הקולנוע, קולנוע הדר, על המגרש הישן של הפועל ובריכת מכבי".

4. בית יד לבנים

ברוורמן אהב מאוד כילד את בית יד לבנים ומייחס חשיבות רבה למקום כיום. "זה יד לבנים הראשון שהוקם בארץ", הוא אומר בגאווה כאשר אנחנו מגיעים לשם. "בתור ילד מאוד אהבתי להגיע למקום, גם לבית יד לבנים וגם למוזיאון הצמוד. בתור ילד היו לוקחים אותנו מהגן ומבית הספר לטקסים וסיורים במקום ומאוד אהבתי להסתובב במקום. כבר מגיל צעיר אהבתי אומנות ובעיקר את הציורים של צבי שור".
הוא זוכר כמובן לטובה, כמו רבים מילדי פתח תקוה, את פארק יד לבנים הסמוך, אליו היה מגיע למקום יחד עם המשפחה לבילוי של שבת. "היה את הפארק עצמו ואת האגם הקטן שאחרי הרבה שנים הוא חוזר לפרוח", הוא אומר, "וכמובן את גן החיות, שהיום הוא גן חי. היו במקום פילים ואריות ובתור ילד הייתי אוהב לבוא למקום, להסתכל על האריות ולשמוע את השאגה שלהם, להסתכל על ג'יני השימפנזה וזה היה מבחינתי עולם שלם. היום אחד הדברים שלקחתי על עצמי זה להחזיר את אותו גן יד לבנים וגן חי למקומו המרכזי. לכן אנחנו מתחזקים את המקום, חידשנו את גן השעשועים, משקיעים בגן החי ורוצים לחבר אותו ברצף עד לפארק הגדול, שיהיה רצף גדול וירוק".
כשהוא מדבר על יד לבנים הוא לא שוכח גם את המוזיאונים הצמודים. "המוזיאונים בפתח תקוה הם מהמובילים בארץ, יש תצוגות יותר קלאסיות ויותר מודרניות ובמחסנים יש כל כך הרבה יצירות שמידי פעם מוציאים אותן שהציבור יראה וייזכר", הוא אומר. קשה לא להיזכר גם בחדר האוכל של גבעת השלושה שנמצא מעבר לכביש. בימים אלה עובר המקום שיפוץ ושדרוג על מנת להפוך אותו למבנה תרבות. "מגיל צעיר אהבתי אומנות", אומר ברוורמן, "אהבתי ציור, ארכיטקטורה, והבניין הזה הוא אחד הבניינים שהיה אייקון בעיר. אני מסתובב עם הילדים במקום ונהנה לראות איך הוא קורם מחדש עור וגידים", הוא מסכם.