אתה תמשיך לקרוא לנו יצורים מבעיתים, אנחנו נמשיך לכתוב ולקרוא ספרים

שבוע הספר הרשמי נגמר אך המבצעים השווים ברשתות ממשיכים עד סוף החודש ובאווירה עליזה וספרותית זו, אני רוצה להתייחס לטור אישי שהתפרסם במוסף "הארץ" והרתיח אותי. מחבר הטור, עפרי אילני, כתב את דעתו על עולם הספרות. "מידי שנה בשבוע הספר העיתונים מתמלאים בהמלצות על ספרים, ולרגע אפשר לחשוב שמישהו באמת קורא…", הוא כתב. חשבתי לעצמי שכמה חבל שעפרי אילני לא הגיע לכנס "נוער קורא – יש דבר כזה", ולא זכה לראות מאות בני נוער ממלאים את אוניברסיטת תל אביב על מנת לפגוש את הסופרים האהובים עליהם, להקשיב להרצאות מרתקות ולעמוד בתור על מנת לרכוש את הדבר הזה שאילני כל כך מזלזל בו … ספרים.

חבל שהוא לא הגיע לכנס "עולמות", כנס "מיתופיה" ולפסטיבל "אייקון". אנשים ניהלו דיונים מרתקים על ספרות וספרים, רכשו ספרים בכמויות אדירות ועמדו בתורים ענקיים על מנת להקשיב להרצאות על ספרים אהובים. חבל שאני לא יכולה להראות לו את המיילים והמכתבים שאני מקבלת כסופרת מקוראים מבוגרים וילדים, ולא רק אני, אלא גם יתר חברותי הסופרות.

ספר הנוער השלישי שלי בסדרת "כראמל", נכנס למקום הראשון ברשימות רבי המכר בשבוע שהוא יצא. המהדורה הראשונה הסתיימה לאחר שבועיים ולא זכור לי שמישהו עמד עם אקדח והכריח את הילדים לדרוש מההורים שלהם לרכוש עבורם את הספר.
אילני המשיך: "רבים משוכנעים שפרסום של ספר הוא אירוע שישנה את חייהם. נשים וגברים מתקתקים על לפטופים בבתי קפה ומוסרים בהתרגשות את כתבי היד להוצאות הספרים המרוששות, הם חושבים שאחרי שהספר ייצא יקרה משהו, הם "יהיו במקום אחר בחיים", אבל אף אחד לא קורא את הספר".
המשפט הזה פשוט הוציא אותי מדעתי. נכון שלא כל ספר שיוצא לאור ישנה את חייו של הכותב, אבל זה עדיין בהחלט קורה. נתחיל מזה שאת הספר הראשון שלי, "כמה רחוק את מוכנה ללכת", לא תקתקתי בבית קפה. ישבתי בבית בלילות (בבקרים עבדתי), כתבתי בדם ליבי על הספה בסלון ואיזו הפתעה!! אחרי שהוא יצא לאור החיים שלי השתנו!!! בעקבות פרסום הספר התחלתי לכתוב טור אישי באתר האינטרנט "מאקו", הוזמנתי מידי שבוע להרצאות שהעלימו לגמרי את פחד הקהל שהיה לי לפני, כתבתי עוד ספר ועוד אחד וכולם נכנסו לרשימות רבי המכר. אפילו התפטרתי מהעבודה לאחר 15 שנה והקמתי עסק מצליח בתחום סדנאות הכתיבה וליווי כותבים. איזה מזל שלא קראתי את המאמר המדכא הזה לפני שש שנים. כן אדון עפרי אילני. אני סופרת בסך הכל שש שנים, כתבתי שישה ספרים, וכולם נכנסו לרשימות רבי המכר, לכולם הודפסו מהדורות חוזרות שוב ושוב ושוב. בימים האחרונים עודכנתי בכך שישנה רשימת המתנה די גדולה ברוב הספריות לשני הספרים החדשים שלי ושגם באתר "אייקסט" (אתר בו ניתן להקשיב לספרים מוקלטים) ספרי החדש הוא בין עשרת הספרים המושמעים ביותר.
"זה שנים מי שמוציא לרחוב את האנציקלופדיה העברית יודע שאף אחד לא יאסוף אותה". ככה כתבת, ונכון, אתה צודק. למה אני צריכה בבית אנציקלופדיה מיושנת בעולם דיגיטלי ? הרי לא ניתן לעדכן את הערכים כפי שניתן לבצע לאנציקלופדיות באינטרנט. העולם משתנה, אבל זו לא הוכחה לכך שאנשים לא קוראים ספרים.
כתבת שבחנויות יד שניה אתה מוצא עותקים שכתוב עליהם "נמסר לביקורת". עצוב מאוד. אני סופרת ומבקרת ספרות. מעולם לא מכרתי את העותקים שאני מקבלת מההוצאות על מנת לכתוב עליהם ביקורת. לאחר שאני קוראת את הספרים שברצוני לכתוב עליהם ולאחר מיון של הספרים שלא מתאימים לי, אני תמיד מוסרת אותם לבית חם, מחלקת לספריות, בתי חולים, גני ילדים שאין להם תקציבים לקניית ספרים. אני לא מנצלת את העותקים שקיבלתי על מנת לקבל עבורם תשלום מחנויות יד שניה ואם מישהו עושה זאת, שיהיה לו לבריאות. זה לא אומר שלא קראו את הספר כפי שכתבת במאמר וזו עדיין לא הוכחה לטענה שלך.
"מבחינה חברתית", כתבת, "מעמדו של מי שמפרסם ספר רק מידרדר. אין יצור מבעית יותר מסופר שמנסה לדחוף לידך את יצירת הביכורים שלו". משפט שפשוט גרם לי לפרוץ בצחוק. אולי אתה לא מעריך יוצרים בתחילת דרכם אבל תזכור שכל יוצר דגול היה פעם בתחילת דרכו. גם עמוס עוז, מאיר שלו, אשכול נבו, רחל המשוררת, ש"י עגנון, לאה גולדברג ואברהם שלונסקי, רם אורן, צוריה שלו, יהודית קציר, מיכל שלו. איך אתה מצפה שיגדל דור חדש של יוצרים אם אין לך רצון לנסות לזהות אותם כשהם בתחילת דרכם? אז אולי נאמר לכל היוצרים, לכל האמנים, לכל התסריטאים, הזמרים, המלחינים – אל תיצרו! תנוחו. עפרי אילני חושב שאתם יצורים מבעיתים. נכון, לא כל הסופרים יצליחו, לא כולם יכנסו לרשימות רבי המכר אבל המילה הכתובה לא תיעלם כל כך מהר, אם הספרים לא יודפסו הם יגיעו בצורה דיגיטלית, קולית או בכל דרך אחרת. הקרב בין המסכים לספרים יתאזן בסופו של דבר.

אתה מוזמן להפסיק לקרוא ספרים ולזלזל ביוצרים בתחילת דרכם. אני וחבריי נמשיך לקרוא ספרים, לכתוב ספרים ולקדם את התרבות בישראל.

יש לי שני לב

יש לי שני לב / דפנה יצחקי. הוצאת כנרת זמורה ביתן

בכתיבה, אין הרבה דברים יותר קשים בעיני, מלכתוב דמות של ילד. קשה לעשות את זה אמין ומשכנע, וקשה לעשות את זה מקורי. מאז ההצלחה של "המקרה המוזר של הכלב" כולם נורא רוצים לכתוב ילדים "מיוחדים" ורק מעטים מצליחים. דפנה יצחקי היא בעיני מהמעטים האלה. העלילה של הספר היא לא העיקר, אלא הדרך בה הוא נכתב. בעלה של תמר, הגיבורה, נוסע לחו"ל ומשאיר אותה לבד עם בנם הקטן, יונתן, ילד בכיתה ב' שיש לו רגישות מאוד מיוחדת לשפה וצורת הסתכלות שונה וייחודית על העולם. מפגש של תמר עם הארוס שלה לשעבר, ששבר את לבה ונטש אותה, מערער אותה מאוד, ובמקביל הילד, שמתגעגע לחברה הכי טובה שלו שעברה דירה, יוצא לחפש אותה והולך לאיבוד. אין כאן דרמות גדולות – זה ספר מאוד מאופק ועדין, אבל מערכת היחסים בין האמא לבן, והצורה המושלמת לחלוטין שבה דפנה יצחקי לוכדת את הקול של כל אחד מהם, הופכת אותו לספר מרגש ועמוק.

סטטוס לשבת:

"אני מרמה את עצמי"

אבישי (בן 8) משחק "ארבע בשורה" ונראה לרגע אחד יותר מידי מרוצה מעצמו.
אני: מה אתה עושה?
אבישי: "אני עסוק בלרמות את עצמי".