האנשים הזרים שנכנסו לי לראש

מתחילת שנת הלימודים, בכל פעם כשאני הולכת ברגל בבוקר ומלווה את הבן שלי לבית ספר, אני רואה אותה. היא הולכת לכיוון המכולת. כשאני נפרדת מהבן שלי בקצה השביל וחוזרת הביתה אני שוב נתקלת בה והפעם עם שקית קניות, לחמניות, חלב וביום חמישי ביצים. כל יום, כל יום כבר תשעה חודשים. אין לי מושג למה אבל בכל פעם כשהיא חולפת על פני, אני מחייכת אליה, במיוחד בפעם השנייה ואין לי מושג למה, אבל בכל פעם היא מחמיצה פנים. ולא משנה שהבטחתי לעצמי להפסיק לחייך, אני פשוט לא מסוגלת להפסיק. מי זו? איפה היא גרה? למה היא תמיד כל כך רצינית וממהרת? האם היא בכלל הבחינה בי? אני לא יודעת.
***
ליד השביל שמוביל לבית הספר של הבן שלי יש כביש ומעבר חציה שבבוקר עמוס מאוד בכלי רכב. חלקם נוסעים במהירות ולא מתחשבים בילדים הקטנים שמנסים לחצות את הכביש. מידי יום ישנו נהג שמגדיל ראש ועוצר על מעבר החציה ובוהה בטלפון שלו כאילו הוא לבדו בעולם, אבל מה שמרתק אותי הוא דווקא ציבור נהגי האוטובוסים. בכל פעם שיש פקק, אם הם יתקדמו, ייווצר מצב שהאוטובוס יעמוד על מעבר החציה ובמשך מספר דקות לא ניתן לחצות את הכביש בביטחון. בכל פעם זה קורה, נהג אוטובוס שהתקדם בקצב הפקק ופשוט הוא והאוטובוס הענקי שלו עומדים על המעבר. בכל פעם אני מסתכלת על הילדים שנאלצים להקיף אותו מכל מיני כיוונים ועל הנהגים שלא תמיד מבחינים בילדים הקטנים האלו.
לפני יומיים זה קרה: נהג אוטובוס אחד עצר בדיוק לפני מעבר החציה ולא התקדם עד שהכביש התפנה והתאפשר לו להתקדם מבלי להפריע לחוצים. בנוסף לכך, אותו נהג חייך לכל מי שחצה את הכביש ואפילו עשה מחווה עם היד על מנת לברך את החוצים. במשך כל אותו היום, לא יכולתי להפסיק לחשוב על הנהג הזה, על החיוך שלו, על שיערו הארוך והכסוף.

דלת השירותים בחומוסייה בקצרין

***
בשבוע שעבר נסעתי לקצרין. הגעתי לשם לאחר נהיגה של שלוש שעות והייתי חייבת להתפנות. ראיתי במרכז העיר מסעדת חומוס שנראתה רגילה לחלוטין, לא היה בה שום דבר מיוחד. כשנכנסתי לשירותים הסתכלתי על הדלת הפנימית. מישהו הדביק עליה בצורה מאוד צבעונית ועליזה פרטי מידע מסקרנים במיוחד: "תרנגולות יכולות לסבול מדיכאון, אי אפשר להתעטש בעיניים פקוחות, העיניים של היען גדולות יותר מהמוח שלה". עמדתי מול הדלת עשר דקות רצופות ורק חשבתי לעצמי שמישהו שמשקיע כל כך בדלת הפנימית של השירותים, בטח יודע להכין חומוס טעים. צדקתי! בארוחת הצהרים אכלתי את החומוס הכי טעים שאכלתי בכל ארבעים שנות חיי. אז אם אתם מגיעים לקצרין, למרכז המסחרי, ממש מול סטימצקי, תיכנסו לחומוסייה, ואל תפספסו את ההזדמנות להציץ על דלת השירותים.
***
מתחילת השנה, בכל פעם שאני מלווה את הבן שלי לבית ספר, אני רואה את הנער הזה. הוא נראה בערך בן 15. נוסע נגד כיון התנועה על אופניים חשמליים ואוזניות גדולות על אוזניו. כל בוקר הלב שלי דופק בחוזקה. נראה לי שאני דואגת לו יותר מההורים שלו כי בכל בוקר שאני רואה אותו חולף על פני אני מודה לאלוהים שהוא עדיין לא נדרס. מעניין אותי אם ההורים שלו יודעים שככה הוא רוכב. בכל בוקר אני נזכרת באבא שלי שכאשר היה נוזף בי כשעשיתי משהו מסוכן, תמיד היה מסביר לי אחר כך – "אני מעדיף שאת תבכי עכשיו מאשר שאני אבכה כל החיים שלי".
הבן שלי לא אוהב את הנער על האופניים. אבישי נדרס בדיוק לפני שנה וחודשיים על ידי ילד עם אופניים חשמליים ומאז הוא בטראומה, בטח מכאלו שנוסעים במהירות.
***
האישה, נהג האוטובוס, הבעלים של החומוסייה, הילד עם האופניים. כולם יכולים להיות בשלב כזה או אחר אחת מהדמויות בספרים שלי. המוח שלי כל הזמן מחפש דמויות מעניינות. אני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב וכל דבר שמתרחש מולי מסקרן אותי. גם כשאני מנסה לשקוע בטלפון ולא להסתכל ולא להקשיב. כל הזמן אני מחפשת סיבות להתנהגויות של אנשים, מחפשת ציטוטים. בקניון המצב כמעט בלתי נסבל. אם לקוח צועק על מוכר, בעלי יודע שאין סיכוי שנצא מהחנות, אני פשוט אעמוד בצד ואקשיב לכל השיחה עד שהיא תיגמר.
המצב מחמיר כשאני בשלב איסוף חומרים לספר חדש. (מה שקורה ממש בימים אלו). לפעמים אני מבינה שכאב הראש שתוקף אותי סתם כך פתאום, נובע מעודף מידע ופרטים שאני אוגרת בתוכו על מנת להשתמש בהם מאוחר יותר. בספר המבוגרים האחרון שלי, "מסעותי עם חמותי", השתמשתי במשפטים ששמעתי ושמרתי בראש יותר מעשר שנים.
התהליך שבו אני צוברת מידע, קולטת ומשמרת מיליון פרטים קטנים בראש, זו העבודה הקשה שלי כסופרת, ולא כמו שנהוג לחשוב, שלב הכתיבה. בקיצור, קרובי משפחה וחברים שלי מודעים לזה ומידי פעם אני מרגישה שהם נזהרים כשהם מדברים לידי. מזל שזרים מוחלטים עדיין לא יודעים את זה עלי. אל תספרו להם כלום…

סופר אמא – ניסויים פתוחים

אורלי סיגל, ניסויים פתוחים, כנרת זמורה ביתן

"מה היה קורה אילו?", היא אחת השאלות הכי מפתות אבל גם הכי מסוכנות. כי לפעמים ממש מפחיד לדמיין אופציות אחרות. זה מוביל לכל מיני ספקות פנימיים ומחשבות שניות, ובדרך כלל אנחנו מעדיפים להרגיש צודקים ובטוחים. ספר הביכורים של אורלי סיגל מעז לשאול את השאלה הזאת, ועם הרבה אומץ והרבה יופי, מה היה קורה אילו היינו מפרקים את מסגרת החיים הבורגנית, המונוגמית, הרגילה, ומנסים לחיות אחרת, במעין משפחה מורחבת, מאוד, ומסובכת, מאוד. זה מה שקורה בספר לחמישה חברים טובים, שני זוגות וגרוש אחד, שלוקחים את עצמם והילדים באמצע החיים למושב ומנהלים בו חיי קומונה. איך מתמודדים עם המתחים המיניים שנוצרים? מה עושים עם הקנאה? מה קורה כשאחד מבני הזוג רוצה יותר והשני רוצה פחות? האם הניסיון נועד מראש לכישלון? הדמויות של אורלי סיגל כתובות נהדר והדיאלוגים שנונים ואמינים. יש בספר הרבה רגעים מצחיקים, כמה מרגשים עד דמעות, וכולם מעניינים ומסקרנים מאוד. לא קל לכתוב באופן מורכב על מיניות ומשפחה אלטרנטיבית, ועל הרצון העמוק לחיים אותנטיים וייחודיים. אורלי סיגל מצליחה, ובאלגנטיות. תנו לה לשאול בשבילכם "מה היה קורה אילו?" ולא תצטערו. ספר מעורר מחשבה, מתוק ומריר גם יחד.

סטטוס לשבת:
שיר מעצבן ורועש

אבישי משמיע לי שיר מעצבן, רועש ודי דוחה, עליו שמע מחבר לכתה.
אבישי: נו, מה את חושבת אמא? אהבת?
אני: לא. לא אהבתי בכלל.
אבישי: לא נורא, אני אעשה לך מה שאני עושה תמיד. אשמיע לך את זה מלא פעמים עד שאת בעצמך תרצי לשמוע את זה גם כשאני לא לידך.