החיים בפתח תקוה על פי מאירה

כשהעורך שלי ביקש ממני לכתוב טור לכבוד גיליון חגיגי בו מציינים שמונים שנה להכרזתה של פתח תקווה כעיר, בעלי לא הבין את פשר הפרצוף המבוהל שלי. לפני כמעט שנה כתבתי טור על טיול שערכתי עם הבן שלי בעיר ושהופתעתי כמה מקומות מגניבים יש כאן, ולא ראיתי את עצמי מצליחה לכתוב שוב משהו על העיר הזו. זאת רק פתח תקוה, העיר הזו שכולם מספרים עליה את אותן בדיחות לא מצחיקות, מה עוד אפשר לכתוב עליה? אבל לאחר עוד דקה של מחשבה הראש התפוצץ מרוב דברים שיש לי לומר על העיר בה נולדתי ובה אני גרה כבר 38 שנים. אז מהי פתח תקוה בשבילי?

סבתא מקבלת תעודת אשת השנה של ארגון הליונס מראש העיר

1. סבתא
פתח תקוה זו סבתא שלי, מרים בלאו לבית ספקטור, שנולדה בעיר לפני 92 שנה כמעט, שלמדה בבית ספר פיק"א ונחשבת למורה מיתולוגית באותו בית הספר, שרקדה מול בית הכנסת הגדול ביום הכרזת המדינה, שקיבלה בשנת 2003 את תואר יקירת העיר ולאחרונה קיבלה את תעודת אשת השנה מארגון "ליונס" כהוקרה על פעולות ההתנדבות שלה למען החברה. כשאני הולכת עם סבתא שלי ברחוב אחרי כל שלושה צעדים מישהו שאני לא מכירה עוצר אותנו לחבק אותה ולספר לי שהיא הייתה המורה שלו וכמה הוא אהב אותה. אותה סבתא שראתה את פתח תקוה מתפתחת, ראתה את רחובותיה נסללים, בניינים נבנים, בתי חינוך נוסדים, בתי קפה וקניונים מוקמים והייתה עדה להפיכתה של העיר ממושבה קטנה עם מספר רחובות מצומצם מתרוממת, צומחת והופכת לעיר.
פתח תקווה זו גם סבתא חנה, אמא של סבתא מרים, אותה זכיתי להכיר כילדה וכמתבגרת. סבתא חנה שלי שהקימה בפתח תקווה את האגודה לשיווי זכויות לנשים (שיווי זכויות. ככה במקור. לא שוויון), שעזרה בהתנדבות לעשרות ילדות צעירות שהגיעו לכאן מתימן להשתרר מנישואין בכפיה, סבתא חנה שהגיעה אל בית הדין הרבני ונלחמה על זכויותיהן שנרמסו.
2. קופיקו
למדתי בבית הספר עין גנים וגדלתי על סדרת הספרים "קופיקו" של תמר בורשטיין לזר. בכל פעם שחלפנו על פני ביתה ברחוב עין גנים, אמי אמרה לי "את רואה? כאן גר קופיקו. כשהייתי קטנה פגשתי את נוגה ויורם הגיבורים של הספר". בכתה ג' הלכתי ברגל אל חברה שלי שגרה בסמיכות לביתה של הסופרת. הייתי מאד סקרנית. הצצתי פנימה וראיתי פסלים לבנים, אינני זוכרת את צורתם אבל אני כן זוכרת שחשבתי לעצמי שזה מאוד מכובד ויאה לביתה של סופרת. לפתע אישה הגיעה מאחורי וביקשה להיכנס. פניתי אליה רועדת וסיפרתי לה כמה אני אוהבת אותה, ושעצרתי כאן ואני ממתינה כבר עשר דקות בתקווה שאולי היא תצא החוצה ואוכל לפגוש אותה. הייתי סקרנית מאד לדעת האם קופיקו אמיתי. כלומר, ידעתי שקופים לא מדברים, אבל הייתי בטוחה שהיא מגדלת קוף בבית. למרבה אכזבתי האישה אמרה לי שהיא לא הסופרת אלא רק אורחת, נכנסה פנימה והשאירה אותי בסמוך לשער ממשיכה להציץ פנימה. פתח תקוה בשבילי זו תמר בורנשטיין לזר האמא של קופיקו, אותה מעולם לא פגשתי במציאות אך הבית שלה סיקרן אותי לאורך כל ילדותי.
3. קו 66
פתח תקוה בשבילי זו גם תחנות האוטובוס של קו 66 (אני זוכרת את ההתלהבות הגדולה כשהגיעו האוטובוסים המפרקיים הארוכים, אוטובוסים עם אקורדיון באמצע), תחנות המסמלות את נעורי, תחנות שהובילו אותי החוצה לתל אביב, לים, לדיזינגוף סנטר, אל החופש, לבריחה הגדולה אל עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות רק בשביל להבין רגע לפני גיל 40 שאין לי ממש לאן לברוח ואני בכלל לא רוצה לגור בתל אביב. טוב לי כאן. טוב לי בפתח תקוה.