"הלוואי ואני הייתי יכולה לכתוב בספר את כל מה שאני חושבת על חמותי"

הספר החדש

"אני מקווה שחמותך לא כועסת עליך".
"איך היה לך אומץ? בעלך לא אמר כלום?"
"סחטיין עליך! איזו מלכה. הלוואי ואני הייתי יכולה לכתוב בספר את כל מה שאני חושבת על חמותי".
הודעה ועוד אחת ועוד אחת וככה נראה הווטסאפ אצלי מהרגע שספרי החדש למבוגרים ("מסעותי עם חמותי") ראה אור. הספר מספר בין היתר על אישה ששונאת את חמותה וחמותה שונאת אותה אך בעקבות אירוע טרגי, הן נאלצות לעבור לגור יחד.
אני מודה שאני לא יכולה להיות מופתעת באמת כשאנשים שקוראים את ספרי המבוגרים שלי, באופן אוטומטי חושדים שהגיבורה הראשית היא אני. הספר הראשון שלי עוסק בטיפולי הפוריות שעברתי, הספר השני עוסק בין היתר במשפחה שמגלה יום אחד שהבן שלה אוטיסט, בדיוק כפי שקרה לי, הדמות הראשית תמיד בת גילי, הבעל של הדמות הראשית תמיד מזכיר בצורה די מחשידה את בעלי, הספרים כתובים בגוף ראשון. והפעם הדמות הראשית שירה, היא סופרת…
עכשיו קשה מאוד לשכנע את כולם שהספר שכתבתי לא מדבר על חמותי. יש בו הרבה מתוך החיים שלי, אבל הרוב פרי דמיוני.
"הספר לא מדבר על חמותי", הסברתי לחברות שצלצלו לשאול .
"לפני עשר שנים בערך נהגתי בכל ערב לצאת להליכה עם חברה אחרת ובכל פעם שמעתי סיפורים איומים על יחסי חמות-כלות וזה כנראה חלחל לתודעה שלי".
התגובה שקיבלתי לתשובות האלו: את לא אמינה. לא יכול להיות שכל מה שכתבת לא מזכיר את היחסים שלך עם חמותך.
אז החלטתי לספר לכם כמה סיפורים על חמי וחמותי רק על מנת לחדד את הסיטואציה.
בעלי חנן חזר בשאלה מיד לאחר שירותו הצבאי. אמא שלו רצתה להכיר לו מישהי הגונה (ודתיה) מירושלים אולי בציפייה לשנות את החלטתו. בשבוע בו היה אמור להתקיים הדייט הראשון ביניהם, נכנסתי אני לתמונה ובעלי ביטל את הפגישה הצפויה. בנוסף לכל הצרות, זמן קצר לאחר ההכרות שלנו, רבתי עם ההורים שלי והחלטתי לעבור לגור אצלו. העובדה שהשלמתי עם ההורים שלי די במהירות לא שינתה את ההחלטה וככה ביום בהיר אחד, הגעתי עם לא מעט תיקים לביתם היפה בשכונה הדתית כפר אברהם ועברתי לגור עם חנן בקומה העליונה של הבית.
היום אני יודעת מה שלא ידעתי אז. ההורים שלו היו בהלם!! פתאום משום מקום, מגיעה בחורה חילונית לביתם וגרה עם הבן שלהם. במהלך התקופה שגרתי שם עבדתי בצומת ספרים. הסניף בו עבדתי היה פתוח בשבת. אני עבדתי בשבת, נסעתי בשבת. הם לא אמרו לי מילה.
באחת השבתות יצאתי לעבודה, נסעתי במכונית ובדיוק אבא של בעלי חזר מבית כנסת עם חבריו. פתאום הבנתי עד כמה הסיטואציה בטח קשה להם. הסמקתי ורציתי שהאדמה תבלע אותי. אבל הוא נופף לי לשלום והציג אותי לחברים שלו. בשבת שלאחר מכן, הוא רדף אחרי למכונית כי שם לב ששכחתי לקחת את האוכל שהכנתי לעבודה. הסיטואציה הזו אולי נשמעת הגיונית, אבל זה לא מובן מאליו בכלל לכל מי שמכיר את שכונת כפר אברהם.
כשהתחתנו, כיבדתי אותם וכמובן שהחתונה הייתה דתית אבל הם סבלו אותי ארבע שנים בביתם ומעולם לא העירו לי. לא כשטעיתי ואכלתי בשר בצלחת חלבית ולהפך, לא אמרו מילה אם החלטתי להישאר ביום שישי בחדר לראות טלוויזיה במקום לרדת לקידוש, לא צייצו כשחברות שלי הגיעו לבקר. אני מודה שלא עשיתי שום דבר בכוונה. השתדלתי בכל כוחי להיות הכי טובה שאפשר, אבל אתם יודעים איך זה, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. בקרוב אחגוג את יום הולדתי הארבעים, ורק עכשיו אני יכולה להבין עד כמה הייתי מעצבנת בתחילת שנות העשרים של חיי, מעצבנת מבלי להתכוון.
עבור חמי וחמותי כל מה שאני עושה הוא הכי טוב והכי יפה. אני לא יודעת לבשל. פעם הכנתי פירה וכולנו התיישבנו סביב השולחן. אחרי שהם סיימו לאכול את כל מה שהגשתי, טעמתי בעצמי את הפירה ומסתבר שתפוחי האדמה לא היו מספיק מבושלים. הם לא רצו לפגוע בי לכן העדיפו לסבול ולאכול. הייתי המומה.
לפני כמעט עשרים שנה הם ביקשו ממני לצייר להם ציור על שלט הכניסה לביתם. ציירתי ציור אבל הוא יצא מכוער להחריד כי אני יודעת לצייר בטושים ולא עם מכחול. התחננתי בפניהם לא להשתמש בשלט ולתת לי לנסות לצייר שוב. הם סרבו ואמר: "כל מה שאת עושה, יפה". לפני מספר שבועות הם עברו דירה. שמחתי שסוף סוף תהיה הזדמנות להיפטר מהשלט הלא ממש מוצלח. להפתעתי הם סרבו. השלט שציירתי עבר יחד איתם. הם לא מוכנים לוותר עליו למרות תחנוני.
בקיצור, אם מישהו היה צריך לכתוב ספר על התנהגות איומה של בן משפחה קרוב, הייתי מצפה שחמותי המופלאה, תכתוב ספר עלי … ואגב, שלא תטעו, גם הספר הזה כמו כל ספרי מוצג בביתם בגאווה. הם אוהבים אותי כאילו אני הבת שלהם וזה מרגש, כי באמת זכיתי.

אחותו של צייד המכשפות | בת' אנדרדאון , תמיר סנדיק ספרים

אחותו של צייד המכשפות | בת' אנדרדאון , תמיר סנדיק ספרים, תרגום: מור רוזנפלד

כשמזכירים ציד מכשפות, הדבר הראשון שעולה לרובנו בראש הוא העיר סיילם בארצות הברית. לא רבים יודעים שהרבה לפני שציד המכשפות הגיע ליבשת אמריקה נערכו בצד השני של האוקיינוס משפטים לנשים שנחשדו כמכשפות. משפטי המכשפות במנינגטרי בהן עוסק הרומן ההיסטורי "אחותו של צייד המכשפות", המיטו חרדה איומה על נשים רבות וחפות מפשע באנגליה של המאה ה־17.
עלילת "אחותו של צייד המכשפות" מתחילה עם חזרתה של אליס הופקינס לבית ילדותה במנינגטרי אחרי שנים בלונדון. בעלה נפטר, כך גם אמה, ומכיוון שאין לה ברירה היא עוברת להתגורר עם אחיה מתיו הופקינס. מהר מאוד מגלה אליס למרבה זוועתה שמתיו הפך לגבר אכזרי, מרושע ובעל עסקים מפוקפקים. קשריו עם אנשים בעלי השפעה בעיירה אפשרו לו להתמנות לתפקיד חושף מכשפות והוא רודף נשים חלשות ומטיל אימה על אנשים טובים ופשוטים באזור. אליס מנסה בכל כוחה לרכך את אופיו של מתיו ולעצור בעדו אבל מגלה שמדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית ושמתיו נחוש בדעתו לסלק את כוחות הרשע שגלומים, לדעתו, באותן נשים ולחסל כל זכר להם.
הספר סוחף ומרתק ובת' אנדרדאון הצליחה להכניס את הקוראים לאווירת התקופה. משהו בחרדה ובפחד שמלווה את אליס והסובבים אותה חלחל גם אלי בזמן הקריאה. מדהים לקרוא איך הטירוף הזה לא נשאר נחלתו של מתיו (שהוא אגב דמות אמיתית לגמרי!) אלא נדבק אל הסובבים אותו. הקלות המזעזעת שבה אנשים מוכנים להעליל עלילות שווא על השכנים שלהם רק משום שהם שונים מהם במעט, או סתם לא באו להם בטוב.
רומן היסטורי טוב לא מסתפק בתיאור מדויק ומפורט של תקופה ודמויותיה, הוא גם מצליח לספר סיפור על-זמני שרלוונטי לקורא גם מאות שנים לאחר התרחשות העלילה. גם אם בימינו לא חושדים בכל אישה שלא הולכת בתלם שהיא מכשפה, מושגים כמו אובססיה תיוג ושנאה לא זרים לנו. אנדרדאון הצליחה לגרום לי לחשוב על הנקודות האלה בלי להטיף מוסר וזו גדולתה. בסוף מובאת אחרית דבר היסטורית מאת ד"ר שי פררו שמספרת על מתיו הופקינס האמתי שעליו מבוסס הרומן וסוקרת את תופעת ציד המכשפות בתקופות ותרבויות שונות. ספר מומלץ לחובבי רומנים היסטוריים. לקרוא בחדר מואר!

סטטוס לשבת:
"אני לא יודע"

אבישי: חלמתי שאני עיוור ולא רואה כלום.
אני: מה עוד היה בחלום?
אבישי: אני לא יודע. הייתי עיוור ולא ראיתי כלום.