סיפור על 50 שקלים: קופת הכסף של אבישי

מאירה ברנע גולדברג

לפני כחודשיים חברה של אבישי (בן 8) הייתה בביתנו. להפתעתי ראיתי את שניהם עסוקים בספירת כסף מהקופה הפרטית של אבישי.
שאלתי אותם מה הם עושים. החברה מיהרה לענות: "אנחנו בודקים אם יש לו חמישים שקלים או לא".
לאחר שהלכה שאלתי אותו מדוע חשוב שיהיו לו חמישים שקלים.
"יש משהו שחברה שלי רוצה לקנות ואמא שלה לא מסכימה לה. זה עולה חמישים שקלים והצעתי לתת לה את הכסף שלי כי אני לא צריך אותו".
המשפט הזה תפס אותי מופתעת לחלוטין. לא הופתעתי מטוב הלב של הבן שלי ומהצעתו הנדיבה. כבר שנתיים הוא אוסף קלפי סופר גול וקלפים מליגת האלופות ומחלק את כל הקלפים הכפולים לכל ילד בשכבה שמבקש. מכיוון שאבישי נמצא על הספקטרום האוטיסטי אני בודקת כל הזמן שלא יגיע למצב בו ילדים מנצלים אותו, ואם בגיל חמש הוא חילק קלפים ללא הבחנה גם כאלו שהוא זקוק להם, מאז שהתחיל ללמוד בבית ספר הוא התבגר ויודע בדיוק מה הוא נותן ולמי ואין סיכוי שמישהו יצליח לשכנע אותו לוותר על קלף שהוא צריך באמת. החברים שבהתחלה הופתעו מחלוקת הקלפים העודפים של אבישי לכל דורש ללא תמורה הפסיקו להרים גבה והחלו גם הם להעניק לו את הקלפים הכפולים שלהם.
כשאבישי הסביר לי שהוא מוכן לתת לילדה את הכסף כי יש לו הרבה, הבנתי שגידלתי ילד בבועה. אין לו ערך לכסף כי כל מה שהוא מבקש אני קונה לו והוא לא מבין עד כמה קשה אני ובעלי עובדים עבור הכסף.
ניסיתי להיזכר באיזה גיל הייתה לי מודעות לכסף. כשהתחלתי לשאול את הבן שלי שאלות הבנתי שהוא מתייחס לכסף שלו כמו לקלפים. יש לו שמונה שקלים בעשרות אגורות, מבחינתו זה המון וניתן לחלק לאחרים. ידעתי שאני צריכה לעשות משהו בנדון.
בשלב ראשון, על מנת לחבר אותו למציאות, סיפרתי לו כמה עולה חבילת קלפים של ליגת האלופות. ספרנו יחד שישה שקלים בעשרות אגורות והכנסנו לשקית, שיבין שכל שקית כזו יכולה להתחלף בחבילת קלפים אותה הוא מקפיד לבקש ממני כל יום. ואם במקום לחלק את הכסף לחברים הוא יחסוך, הוא גם יוכל להרשות לעצמו לקנות קופסאות מיוחדות של קלפים, כאלו שכבר מזמן הפסקתי לקנות לו.
ניהלנו שיחה ארוכה על עבודה, משכורת, בנק, כרטיס אשראי, מטבעות, שטרות, כמות השעות שאני עובדת על מנת להרוויח משכורת. זו הייתה התחלה טובה אבל עדיין הוא לא ממש הבין מה אני רוצה מהחיים שלו.
אתמול הוא ביקש ממני שוב קופסת מתכת מיוחדת של קלפי ליגת האלופות ושוב אמרתי לו לא. הוא נראה כל כך מאוכזב. "אבל מה אכפת לך? ראיתי שיש לך שטרות בארנק, אולי תשתמשי באחד מהם".
ואז הבנתי. הכל כמו תמיד קשור לילדות. כשאני הייתי קטנה, מעולם לא קבלתי דמי כיס מההורים שלי. כשרציתי משהו, פשוט ביקשתי. הסברתי מה אני רוצה ולמה ואם זה היה משהו הגיוני, ברוב הפעמים ההורים שלי פשוט קנו לי אותו ולמרות כל זה, למרות שקבלתי ברוב הפעמים בדיוק מה שביקשתי, קינאתי בילדים בכיתה שקיבלו דמי כיס. היום זה מאוד משעשע אותי. חברות שלי היו צריכות לחסוך את דמי הכיס שלהן לפעמים במשך חודשיים על מנת לקנות דיסק ואילו אני ישר קיבלתי אותו ועדיין קינאתי וחשבתי ששיטת דמי הכיס טובה יותר.
מאז שאבישי נולד לא תמיד "ידעתי" להיות אמא. לא הבנתי איך לקבל החלטות חשובות שקשורות בחינוך. אבל ברגע הזה הייתה לי תחושת בטן. הודעתי לו שמהיום בכל שבת הוא יקבל ממני דמי כיס של שישה שקלים איתם הוא יכול לקנות כל מה שמתחשק לו. הוא יכול לבזבז אותם מיד ולקנות בהם מעטפה אחת או לצבור אותם למשהו גדול יותר. הוא מאוד התרגש. במשך כמה שבועות הוא קיבל את דמי הכיס, הקפיד שלא לבזבז אותם עד שיום אחד אבישי פתח את הקופה שלו, ספר סכום מדויק לקופסת המתכת של ליגת האלופות ונסענו לחנות לרכוש אותה, לראשונה מהכסף שלו שצבר במשך תקופה ארוכה. הוא היה מאושר כל כך.
בביקור הבא של אותה חברה, הקופה כבר עמדה במקום אחר. כשהיא שאלה אותו אם עכשיו יש לו כבר חמישים שקלים לתת לה במתנה הוא התנצל. הוא סיפר לה שכסף זה לא משהו שמחלקים סתם אלא משהו שעובדים עבורו. הוא הציע לה לבקש את המתנה מסבא וסבתא. אני לא התערבתי בשיחה אבל הייתי מרוצה.

די כבר עם השקרים שלך – פיליפ בסון, הוצאת אריה ניר, תרגום: דורית דליות

סיפור על אהבה ראשונה בין שני נערים המתרחש בצרפת הכפרית של שנות ה-80. החלק הראשון של הרומן מתאר מסע ייסורים והתבגרות של שני נערים (פיליפ, הסופר שכתב את סיפורו האישי, ותומא) המגלים יחד את זהותם המינית ואת המשיכה ביניהם ונאלצים להתרחק זה מזה. כל מי שליבו נשבר אי פעם בנעוריו יזדהה, גם בלי כל קשר לזהות המינית.
בחלק השני, שמתרחש 23 שנים אחרי אותה תקופה, בסון מתראיין על ספר שכתב, ורואה במקרה פרופיל של בחור צעיר. הוא מזהה אותו. הוא דומה לאותו נער מהכפר ורץ אליו.
מסתבר שזה הבן של תומא, אהוב נעוריו, איך הוא יסביר ללוקאס הבן מי הוא? ולמה הוא כל כך מתעניין באבא שלו?
פיליפ בסון מספר שכשהוא היה ילד הוא נהג לספר סיפורים, וזה היה משגע את אמא שלו כי הוא שילב אמיתות עם שקרים באופן שנשמע אמיתי לגמרי. היא תמיד הייתה אומרת לו "די כבר עם השקרים שלך!".
זה ספר על נעורים במקום קטן וסגור, על שקרים, על גילוי הזהות המינית ועל הבחירה שאנחנו צריכים לעשות כשאנחנו מבינים שכפר שלם ואולי אפילו כל המחוז – מקומות שנראים גדולים כמו העולם כולו – עלול לא לקבל אותנו כפי שאנחנו.
בצרפת השמרנית והקתולית של שנות השמונים, האפשרות לצאת מהארון ולנהל מערכת יחסים גלויה כמעט ולא עלתה על הפרק וגם אם פיליפ היה אוזר אומץ, תומא התנגד לכך לחלוטין, הם היו מתעלמים אחד מהשני בפומבי ונפגשים במקומות מסתור. פילים יצא מהארון וחי בשלום עם עצמו אך תומא המשיך לחיות עד יומו האחרון כשהוא אוטם את רגשותיו ונטיותיו ודן את עצמו לחיים מורכבים של סגירות ובדידות.
מעניין לקרוא על ההתייחסות של בסון להיותו סופר ועל קשרי הגומלין בין החיים לכתיבה וליצירה:
"הייתי רוצה לא לדמיין את הסצנה, הייתי רוצה למנוע מעצמי את הסבל הזה, לחסוך מעצמי את העינוי המזוכיסטי הזה, אבל זה חזק ממני. האם הסופר גובר על הכל אפילו בנסיבות האלה, הסופר שמדמיין הכל, שצריך לראות במו-עיניו כדי להראות לאחרים – והנה התמונה מצטיירת, כופה את עצמה".
די כבר עם השקרים שלך הוא סיפור מרגש על אהבה בלתי אפשרית ואובדן, רומן התבגרות נוגע ללב על הרצון הבסיסי ביותר שלנו לאהוב, להיחשף ולהיראות.

סטטוס לשבת: "מכל האבות"

אבישי: אבא, מכל האבות אותך אני הכי אוהב!!
אבא: באמת? מכל האבות?
אבישי: כן בטח. אותך אני הרבה יותר אוהב מאשר את אברהם, יצחק ויעקב.