מאירה גולדברג ברנע
רבים אינם אוהבים חגים מסיבות שונות ומשונות. מבין החגים, חג הפסח נחשב לשנוא מכולם. ניסיתי לברר עם מספר חברות מה לדעתן הגורם לכך שדווקא חג הפסח מנצח בתחום, ואלו התשובות שקבלתי:
המחשבה על הארוחות המשפחתיות הארוכות, המפגשים עם הגיסות, החמות, הדודות מכניסה אותן ללחץ. יש כאלו ששונאות דווקא את החופש הארוך עם הילדים והבעל כשהן רואות בפייסבוק תמונות מושלמות של משפחות שנהנות בכל מיני פסטיבלים ובטבע והן חושבות שרק אצלן הכל לחוץ, חם, דביק וצפוף והילדים לא מפסיקים לריב ולצרוח כל היום. יש כאלו ששונאות את הניקיונות או הבישולים הבלתי נגמרים ולפעמים ההכנות פשוט מוציאות אותן מדעתן.
בכל חג צריך לקבל המון החלטות כמשפחה אבל אחת ההחלטות הקשות היא "אצל מי מתארחים בחג". אחת מחברותי שונאת את המשפחה של בעלה ולא מסוגלת לסבול את המחשבה שמתקרב עוד חג בו היא תצטרך לשבת כמו עציץ בליל הסדר ולספור את הדקות לסיום האירוע.
בחג הפסח גם ההוצאות גדלות. ישנן הוצאות נוספות על אוכל, נהוג לקנות מתנות לבני המשפחה, מזג האוויר משתנה והילדים זקוקים לבגדים חדשים, וכל יציאה מהבית עם הילדים גורמת לארנק להתרוקן. ואם כבר הזכרנו מתנות, חברה אחרת שלי מקנאה בכל החברות שלה שמקבלות תלושים בעוד היא, למרות הוותק והעבודה הקשה, מקבלת מפצח אגוזים או סלסלת שי. חברה אחרת מתחרפנת מהמתנה שהיא מקבלת מחמותה וחברה אחת מתלוננת על זה שרק היא קונה מתנות לילדים של גיסתה אבל הילדים שלה לא מקבלים אף פעם מתנות בחזרה. כן, מסתבר שמשהו בחג הזה גורם לנו גם לקטנוניות קלה.
חגים לעיתים קרובות מעוררים זיכרונות ילדות. אם כילדים החגים היו מקור לשמחה אבל כיום הם הפכו לסיוט, הפער הזה עלול לגרום לדיכאון כי יש רצון לחזור לעבר, לפשוט, לכל מה שהיה יפה פעם. חג לפעמים הוא געגוע לסבא או סבתא שנפטרו. חברה שלי לא מפסיקה לבכות בכל פעם כשמגיעים בהגדה לקטע שתמיד היה שמור לסבתא שלה. סבתא שלה נפטרה לפני חמש שנים ומאז החג עבורה הוא לא אותו חג.
פסח זה חג של הרגלים ומנהגים. כילדה, אחד הזיכרונות הכי בולטים אצלי מפסח, קשור לניקיונות של הספריות הרבות שהיו בביתנו. אמא שלי הייתה מטילה עלי לנקות אבק מהספרים ואילו אני כל רגע הייתי מוצאת ספר מעניין אחר ומתיישבת לקרוא וזה היה מאוד מרגיז אותה אבל לא יכולתי לשלוט בזה. למרות שאני לא גרה עם ההורים שלי כבר שנים רבות, בפסח, מתוך הרגל, אני מתיישבת ומנסה לנקות את הספריות הרבות שאצלי בבית ובכל פעם כשאני מגלה שחלפה שעה ורק שקעתי בספר בלי לנקות דבר, אני מדמיינת את אמא שלי מתעצבנת עלי ומגלה מאחורי את בעלי שצוחק שגם השנה לא אספיק לנקות אפילו רבע ספריה.
ברור לי שלא כולם סובלים בחג ויש כאלו שמאוד אוהבים אותו ונהנים, אבל יותר ויותר אנשים מודים בפה מלא שהחג פשוט מדכא אותם. מטפלים זוגיים מספרים על תופעת "גירושים אחרי החגים", דווקא לאחר פסח, יותר מראש השנה או כל חג אחר. אז מה עושים? איך מתגברים על כל האתגרים הקטנים האלו שהחג מזמן לנו? מי שהחיים מעיקים עליו לאורך כל השנה, בחגים ככל הנראה יסבול יותר. כשחשים בקושי, דווקא בחג, מתוך העצב, אני ממליצה להכין רשימה, בכתב, של כל מה שרוצים לשנות בחיים ולהתחיל לברר איך לעשות זאת. זה יכול להתחיל בדברים קטנים מאוד ועד להחלטות דרמטיות. המחשבה על השינוי והכתיבה על הדף, המחשבות כיצד אוביל את עצמי לשינוי, לרוב עושות רק טוב.
הדבר השני עליו אני ממליצה יותר מכל הוא להתרחק מאנשים שלא עושים לכם טוב. בחגים אני לא נפגשת עם אנשים שמשפיעים עלי לרעה גם אם מדובר במשפחה. והדבר הכי החשוב, תזכרו שהטוב מתחיל בבחירה להיות טובים לאחרים. בבחירת המתנות תשקיעו מחשבה ואל תבחרו רק על פי המחיר, אפשר לקנות משהו קטן וצנוע ולהשקיע בברכה מהלב. אם יש לכם שאלות על חייהם הפרטיים של הסובבים אתכם בליל הסדר, שמרו אותן לעצמכם. לא, זה לא באמת חשוב לדעת אם האחיינית הקטנה כבר שיפרה את הציונים או למה האחיינית השנייה עדיין לא מתחתנת ובטח שזה לא עניינכם אם גיסתכן התחילה טיפולי פוריות או אם היא בהריון. כל אחד ואחד מאתנו צריך לנסות להיות קצת יותר סבלני, קצת יותר נחמד ויחד נעבור את החג בשלום.
הדב והפסנתר / כתב ואייר דיויד ליצ'פילד, הוצאת אגם ילדות, תרגום: חנה לבנת
מעשה בגור דובים צעיר שמצא יום אחד ביער משהו גדול ומוזר שהשמיע צלילים בכל פעם שנגע בו בכפותיו הגדולות והעבות. הדב הצעיר התאהב בצלילים וחזר לדבר הגדול והמוזר הזה מידי יום, במשך שנים הוא התאמן וניגן ולאט לאט מבלי לשים לב דובים רבים התאהבו בצלילי נגינתו והתאספו סביבו. יום אחד הגיעו ילדים ליער והתלהבו גם הם מנגינתו היפה של הדב והציעו לו לבוא איתם אל העיר, שם יש המון מוזיקה וקהל חדש. הדב יצא אל העיר הגדולה והפך לסיפור הצלחה מסחרר. ומה עם חבריו שנשארו מאחור ? את זה תצטרכו לקרוא לבד.
ספר רגיש, יפהפייה ועדין על כוחה של אהבה, חברות ומוזיקה.
#מתאים לבני 3-6
מר פלפל – ותעלומת המכתבים המסתוריים / ציון זכאי, איורים: נעם נדב, הוצאת מודן
בספר הראשון בסדרה "הסוד של מר פלפל" פגשנו לראשונה את אור ואחיה הקטן רועי, שגילו את סודו של מר פלפל המורה להיסטוריה. מסתבר שבעקבות ניסוי שלא הצליח, חומר מסתורי נשפך על מר פלפל והוא הפסיק להזדקן. מר פלפל אולי נראה צעיר אבל הוא למעשה בן 1,253. לאור ורועי אסור לספר את הסוד לאיש. הוא מספר להם סיפורים מצחיקים והם שומעים על הרפתקאותיו הרבות. בספר השני ישנה בעיה חמורה. מר פלפל התחיל לקבל מכתבים הרומזים על כך שמישהו אחר גילה את סודו. מר פלפל הלחוץ מנסה יחד עם צמד האחים לנסות לגלות מי עומד מאחורי שליחת המכתבים. הספר מצחיק בדיוק כמו קודמו.
# מנוקד, ומתאים לבני 6-10
סטטוס לשבת:
אז איפה נישן?
אני פוגשת חברה של אבישי ברחוב.
החברה: אמא של אבישי! איזה כיף שפסח סוף סוף הגיע. אבישי הזמין אותי, את טומי, את עדן, את איתמר, את איליי, את אושרי, את גל ואת איבונה למסיבת פיג'מות. איזה כיף! כולנו נישן אצלכם!
אני: ואווו. מעניין איפה בעלי ואני נישן כשכל זה יקרה.
תגובות