יש הרבה רוכבי אופניים, אין שבילים מסודרים
בשנת 2017 עבר בכנסת החוק שקובע שאופניים חשמליים ורגילים מחויבים לרכב על הכביש במקום שאין בו שביל אופניים וחצייה מותרת רק במעבר חצייה שמסומן לרוכבים. מי שעובר על החוק צפוי לקנס כספי. בפועל רוכבי אופניים מוצאים את עצמם על הכביש ברוב המקרים, במיוחד בפתח תקוה שמציעה מספר מזערי של שבילי אופנים.
אני תלמיד כיתה י"א ורוכב על האופניים לכל מקום. רגילים, לא חשמליים. בגלל החוק ומצב השבילים בעיר אני נאלץ לרכב על הכביש. וזה מסכן אותי ואת הסובבים אותי. קודם כל כי ההתייחסות לרוכבי אופניים על הכביש היא כמו התייחסות לאופנוע. רק שלנו, אין שום ידע תעבורתי. לרוב מדובר בנוער שעוד לא ניגש ללימודי נהיגה, או ללימודי תיאוריה. חוקי תנועה ואפילו תמרורים לא באמת אומרים לנו הרבה.
כמובן שאיש אינו בודק אם אנחנו רוכבים באופן חוקי ומנגד גם לא מסבירים לנו איך לרכב בכביש. מתצפית שנעשתה על ידי עמותת או ירוק התברר ש־42 אחוז מרוכבי אופניים חשמליים לא צייתו לתמרורים. יכול להיות שחלקם לא רצו לציית ועברו על החוק "מרצון" אבל אני סבור ובטוח שיש אחוז נכבד שלא ידע מה פירוש התמרור או לא ידע מה לעשות בפועל.
כמובן שאיש אינו בודק אם אנחנו רוכבים באופן חוקי ומנגד גם לא מסבירים לנו איך לרכב בכביש. אני אישית נתקלתי בכמה בעיות. כך למשל, החוק קובע שצריך לרכב בצידו הימני של הכביש. אבל אם אני רוצה להמשיך ישר והרכב לידי רוצה לפנות ימינה? ואם אני רוצה לפנות שמאלה איך אני אמור להגיע לצידו השמאלי של הכביש? באלכסון קצר? לפני או אחרי הרכבים? לי אין תשובה עד היום. מקווה שאתם יודעים.
ויש בעיות נוספות. למשל התאוצה האיטית. אז כשאני מגיע לצומת ונדרש לעצור לוקח הרבה זמן להתחיל ולדווש (במיוחד בצומת בעלייה). וזה די מלחיץ עם ה מכוניות הצופרות בגב. שלא נדבר על הדילמה כשאחותי הקטנה מתלווה אלי ורוכבת לצידי, איפה אני אמור לרכב? היא גם אמורה לרכב על הכביש או שבמקרה כזה אני יכול לרכב על המדרכה?
בקיצור, גם אם בחוק יש סעיפים מקלים שאיני מודע להם, למרות שחיפשתי, המצב מסובך ולא בטוח. ואני בטוח שיש עוד רבים כמוני. אני תלמיד כיתה י"א ולא עורך דין. אם באמת רוצים שנבין את הסכנות ומה מותר ומה אסור, צריך להעביר את המידע בצורה מסודרת למען רכיבה בטוחה. עד אז, אני מציע את החוק הכי ישן שיש לנסיעה יותר בטוחה: סבלנות וזהירות.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
צודק במדינות אחרות בעולם יש את "חזון אפס" – תכנון עירוני להקטנת תאונות הדרכים על ידי איזורי מיתון תנועה (הגבלת מהירות התנועה ל-30 קמ"ש בכבישים שכונתיים קטנים), שבילי אופניים, והגבלת מהירות נסיעה בכבישים שכונתיים עורקיים בעיר ל-40 קמ"ש. בניו יורק אימצו את התכנית ב 2014 ויש ירידה חדה במספר הנפגעים. בישראל לא שומעים בכלל על הנושא הזה.
עבור הרוכבים קיימים מדריכים ברשת כמו "כיצד להמנע מפגיעת מכוניות" שמנתח מצבים מסוכנים לרוכב עירוני (לדוגמה מדוע לא כדאי לרכוב קרוב למכוניות חונות, מה הסכנות ברכיבה נגד התנועה, או איך כדאי להכנס לכיכר). בהולנד הדברים האלה נלמדים בגיל 5-10 .. בישראל לא טורחים. בכל העולם מקדמים היום תחבורת אופניים – לונדון ופאריס לדוגמה שלפני 10 שנים היו ערים מסוכנות ומפחידות לרכיבה משתנות במהירות ומספר הרוכבים עולה. אצלנו פרובנצילים – אין שבילי אופניים במרכז פתח תקווה וגם לא מיישמים כלי של "רחוב אופניים" – שילוב בטוח של הרוכב בכביש (על ידי איזורי מיתון תנועה וזכות קדימה לאופניים בחלק מהכבישים – כך לא מפסידים חניה מצד אחד ומצד שני הנהגים לא נפגעים שכן מדובר בקטע נסיעה קצר מאד עבור המכונית). מבלבד פגיעה ברוכבים בישראל נפגעים הרבה הולכי רגל – רובם בגלל מכוניות שלא עוצרות במעברי חציה או בגלל תשתיות מעברי חצייה וצמתים שמתוכננים לנוחות נסיעה ברכב ולא לבטיחות ונוחות של הולך הרגל. התוצאה היא מעל 100 הרוגים הולכי רגל בשנה , הקטנת ההליכה ויותר נסיעה במכוניות יותר פקקים יותר זיהום והשמנה. ככה לא בונים עיר בריאה וככה מבטיחים עיר פקוקה וכלכלה שמתקשה לתפקד. ראשי הערים בישראל צריכים להחליף תקליט.