שכבתי בסלון חולה כשברקע הטלוויזיה דולקת. אין לי מושג מה משך את עיני, כי אני בדרך כלל לא צופה בתוכניות בוקר, אבל בכל זאת הטרחתי את עצמי להגיע לשלט ולהגביר. על המסך הופיעה אישה, היא נראתה צעירה יחסית, לא הייתי מאמינה שהיא סבתא לשלושה נכדים. ואז היא התחילה לדבר, טון הדיבור נדמה כרגוע אבל אי אפשר היה לפספס את התוקפנות בין המילים.
במשך דקה וארבעים שניות (בדקתי מאוחר יותר) היא העבירה את המסר שלה. ביום שהפכה לאמא, היא ויתרה על האגואיסטיות ועשתה הכל למען ילדיה, גידלה אותם ותמכה בהם ועכשיו כשהם בגרו הגיע הזמן שלה לצמוח ולהתפתח, אבל אז הגיעו הנכדים. "למען הסר ספק", היא הודיעה, "לא אני הבאתי את הנכדים האלו לעולם". (שלא תדאג, לאף אחד לא היה ספק…).
ואז הטון שלה הפך כועס ובכל משפט ניתן היה לראות עד כמה היא משוכנעת שהיא צודקת וכל היתר פשוט טועים, כמה היא חכמה ונבונה והאחרים טיפשים שעדיין לא התפקחו. "יש סבים וסבתות שהתחייבו לשמור ולטפל בנכדים באופן קבוע מתוך תחושת חובה ולא מכיף", היא אומרת מזועזעת. היא מסבירה שהיא אוהבת את הנכדים שלה אבל לארח אותם ללילה? לשמור עליהם בשבתות? בייביסיטר? היא כמעט התפלצה. "לא!! לזה אני לא מוכנה". אגב, היא כן מוכנה לתמוך כלכלית אם הם זקוקים. תודה רבה. העולם עוצר נשימתו בתדהמה, גאה בך ומוחה כפיים. כסף כן! אירוח ללילה לא! היא בטוחה שהיא מייצגת את עולם הסבתות הנאור, החכם והחדש, אבל יש לי חדשות בשבילה – היא ממש לא!!
ברור שילדים לא צריכים לנצל לרעה את ההורים שלהם או לנצל לרעה את הרצון של סבא וסבתא לקשר טוב, חם ואוהב עם הנכדים. ברור שסבא וסבתא לא אמורים לגדל את הנכדים במקום ההורים שלהם. ברור שאם סבא וסבתא עוזרים לילדיהם, צריך להעריך ולהוקיר זאת, אבל האמירות – "אני סבתא ואני אגואיסטית", "אני לא מוכנה לעשות דברים מתוך חובה אלא מתוך כיף", "אני לא מוכנה לארח את הנכדים שלי ללילה", פשוט הכעיסו אותי. יש לעשות הפרדה בין ילדים שמזלזלים בהורים שלהם, מקבלים אותם כמובן מאליו, לא מעריכים, משאירים אצלם את הילדים גם כשאפשר לשכור בייביסיטר וגם כשהיציאה לא הכרחית, לבין הורים אחרים. אלו שלמשל הפרנסה שלהם תלויה מאוד בעזרה של סבא וסבתא.
אם בעבר אפשר היה לגדל משפחה בצורה יפה ומכובדת כשרק הורה אחד מפרנס ואילו ההורה השני נשאר בבית, בדור לנו שכיום אפשר רק לחלום על זה. אם בעבר הורים היו חוזרים הביתה בשעה סבירה מהעבודה, ועדיין משתכרים בצורה הוגנת מבלי שהבוס יביט בהם ובדו"ח השעות שלהם במבט כועס, היום זה כבר לא קורה. הורים רבים בוחרים לעזור לילדיהם הבוגרים גם אם זה לא נוח להם, גם אם קצת קשה, כי האגואיסטיות נעלמת ברגע שנולד הילד ולא משנה אם כרגע הוא בן חודש, בן שבע או שלושים ותשע. נקודת המוצא שלי היא שהורים תמיד ירצו שלילדים שלהם יהיה טוב בחיים.
צפיתי בקטע שוב וחשבתי לעצמי, איזה מזל שהיא לא אמא שלי, איזה מזל שההורים שלי הם ההורים שלי, כי אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. בשנה בה נולד אבישי, אמא שלי יצאה לפנסיה מוקדמת. אני לא תכננתי לנצל אותה. מצאתי מטפלת. אבל ברגע האחרון, רגע לפני שנאלצתי לחזור לעבודה, לא הייתי מסוגלת להשאיר אותו אצל מטפלת. לא יכולתי לשאת בעובדה שמישהי זרה תטפל בו. בסופו של דבר בעלי שינה את אופי העבודה שלו כך שהתאפשר לו להישאר בבית מחצית מהשבוע ואמא שלי התחייבה לטפל בו בין יומיים לשלושה בכל שבוע. מיוזמתה!! האם היה לה קל? אני בטוחה שלא. האם היה לה כיף? לפעמים כן ולפעמים לא. היא עשתה זאת כמעט שנתיים. כשאבישי היה בן 5 התפטרתי מהעבודה והקמתי עסק עצמאי. לרוב אני מסתדרת היטב. בעלי ואני מסונכרנים בין העבודה למשפחה ולילד, אבל אני יודעת שאם אני צריכה להשאיר את אבישי אצל ההורים שלי כי צץ לי משהו דחוף בעבודה, הם יעשו שמיניות באוויר עבורי, ישנו את תוכניותיהם, אולי אפילו יבטלו משהו לא דחוף וישמרו עליו. אני מודה להם על זה ועל השקט הנפשי שהם מאפשרים לי כי בזכותם יותר קל לי בחיים. ההורים שלי מבינים שאני ובעלי עובדים קשה. הם יודעים שאנחנו לא מזלזלים בעזרה הזו, הם שמחים לעזור ולהשאיר את האגואיזם בצד, הבן שלי אוהב אותם ומעריץ אותם.
אני בהחלט מאמינה שביום בו לבן שלי יהיו ילדים, אעזור ככל יכולתי בכל מה שניתן, כמובן במידה והוא ירצה בכך. ניתן לשלב בין החיים השוטפים לעזרה עם נכדים, ומי שלא רוצה לעשות זאת, זו זכותו המלאה, אבל שלא יטיף לאחרים.
אגב, אחת החוויות המופלאות שחוויתי במהלך חיי היא השינה אצל הסבתות שלי. גם סבתא מרים שתיבדל לחיים ארוכים מצד אמי וגם סבתא שושנה ז"ל מצד אבי. אני זוכרת את ההתרגשות, את השינה המשותפת במיטה הגדולה, את הפינוקים הקטנים בארוחת הבוקר, את התחושה שכאן אני עם סבתא, במקום בטוח, אוהב ומוגן והידיעה הזו שברור שיהיה כיף כי איך לא יהיה כיף עם סבתא? אני כל כך שמחה שהסבתות שלי לא חשבו להטיף לעולם שאני נטל ושהן לא מוכנות שאני אשן אצלן או שחס וחלילה אהרוס להן את השבת.
יום (האם) משפחה שמח לכולם!!
מדינה מכל מחיר – סיפור חייו של דוד בן גוריון / תום שגב, הוצאת כתר
דבורה עומר מספרת על בן-גוריון. איורים , יניב שמעוני, הוצאת זמורה ביתן
מאז ומתמיד אהבתי את דמותו של דוד בן גוריון. גם כשהייתי ילדה קטנה, כתלמידה בבית ספר יסודי ולא באמת הבנתי את המציאות בה הוא גדל, חי ופעל. אני זוכרת במעורפל חוברת כתומה שחילקו לנו בבית ספר, כנראה באחד מהימים בהם ציינו במערכת החינוך את יום הולדתו או יום מותו. הסתכלתי מהופנטת על התמונות שצורפו לחוברת. הסקרנות לגבי חייו של בן גוריון גברה וככל שבגרתי הבנתי את המורכבות של חייו.
שני ספרים על חייו ראו אור לאחרונה. הראשון חידוש מרענן לספרה של דבורה עומר. ספר המיועד לילדים ומציג בצורה פשוטה וברורה את סיפור חייו של בן גוריון מילדותו בעיירה פלונסק שברוסיה ועד הרגע הגדול בו הכריז על הקמת המדינה. דרך סיפור חייו הילדים נחשפים להיסטוריה של עם ישראל ולדרך בה הוקמה המדינה. הספר מנוקד ומתאים לתלמידי בית ספר יסודי ומלווה באיורים מופלאים של המאייר יניב שמעוני.
הספר השני גם הוא מציג את חייו של ראש הממשלה הראשון, אבל הפעם על פני 660 עמודים. ביוגרפיה חדשה מאת ההיסטוריון תום שגב. בן גוריון הניח אחריו שאלות מדיניות, חברתיות וערכיות שישראל מתמודדת איתן עד היום, וגדל כאן דור חדש שלא ידע את יוסף. מבחינה זו הספר של שגב יוצא בדיוק בזמן. רגע לפני חגיגות השבעים למדינת ישראל.
לאחר שאבישי (בן 8) קרא איתי את ספר הילדים, הקראתי בפניו את הפסקה הראשונה בספר המבוגרים: בן גוריון בראיון עיתונאי: כשהייתי ילד בן שלוש ידעתי שלא אשב במקום שנולדתי. לא רציתי גם ללמוד את הלשון של הארץ הזאת.
שאלה: מר בן גוריון, אתה בגיל 3 כבר ידעת את זה?
בן גוריון: בן שלוש ידעתי שלא אהיה יושב בארץ ההיא! מהיותי בן שלוש!
אבישי הקשיב בפה פעור. "כבר בגיל 3 הוא חשב על זה אמא?". וכנראה גם כאן טמון סוד קסמו של בן גוריון.
בגב הספר מבטיחים לקוראים שורה של גילויים מפתיעים, אחד מהם הוא (מתוך פרק 13) על הפעם הראשונה בה למד בן גוריון על התוכנית להשמדת יהודי אירופה. היה זה ב-1942. פלסטיני בשם פרנסיס קאטני, מראשי ארגון 'רוטרי' הבינלאומי, ערבי קתולי מארץ ישראל, נועד עם בן גוריון בניו יורק ואישר בפניו שהגרמנים מפעילים תוכנית להשמדה שיטתית של יהדות פולין. קאטני הסתמך על דברים ששמע מראשי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. זה היה זמן קצר לפני שהסוד נחשף לעולם.
הביוגרפיה בנויה מעשרים וחמישה חלקים וכתובה בצורה מרתקת. אני מודה, עדיין לא סיימתי את הספר ונראה כי יעבור זמן עד שזה יקרה, אבל לדעתי מדובר בספר חובה לכל ישראלי שרוצה להבין איך הכל התחיל, איך הכל מתחבר לחיים שלנו כאן עכשיו ובטח לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
סטטוס לשבת
"היא גם הייתה שם"
אבישי: "שיעורים בתורה אני מעדיף לעשות תמיד עם סבתא".
אני: אתה יכול להכין לבד ואם אתה צריך עזרה אני כאן.
אבישי: "אני מעדיף עם סבתא. היא יותר מבינה. היא גם הייתה שם".
תגובות