כמה זה שמונה כפול שמונה? המדור של מאירה ברנע גולדברג

הבן שלי קיבל במתנה ספר ששמו "לוח הכפל". ספר עליז וצבעוני שעוצב כספר משחק. בכל עמוד יש תרגילים ולשוניות שכאשר מושכים בהן התוצאות מתגלות. בין לבין ישנם ציורים שמחים של רובוטים שמדברים בחרוזים במשפטים הקשורים לתרגילים: "שבע כפול שלוש… אין מה לחשוש!", "שמונה כפול שבע – זה אצלי בטבע", ועוד.

הבטתי בספר בבוז, לא האמנתי שספר כזה באמת יהפוך למשחק דרכו אפשר ללמוד את לוח הכפל, כי זכרתי מה אני עברתי עם אותו "לוח הכפל" המעצבן". אבל להפתעתי, הבן שלי חשב אחרת. הוא והספר התיידדו והם מבלים יחד די הרבה. העובדה הזו מאוד שמחה אותי.

נתחיל מזה שמגיל צעיר הבנתי שהמוח שלי לא קולט פרטים בסיסיים בחשבון. לא משנה כמה יסבירו לי, אני לא אתפוס. למשל, המורה לימדה אותנו שכל מה שמכפילים באפס שווה אפס, אבל לי זה לא נראה הגיוני. אם היו לי אפס סוכריות והכפלתי אותן בחמש, הבנתי שיש לי אפס סוכריות, אבל אם היו לי חמש סוכריות והכפלתי אותן באפס, לא הבנתי למה זה אפס, הרי היו לי חמש סוכריות. מבחינתי גם אם הכפלתי אותן באפס, הן עדין נשארו חמש סוכריות. הן לא נעלמו לשום מקום.

המורה לא הבינה מה הבעיה שלי. למה אני כותבת שטויות במבחן. למה אפס כפול חמש אני פותרת נכון ובחמש כפול אפס אני טועה. ובנוגע לשאר לוח הכפל? אל תשאלו. הסתדרתי יפה עם כפולות של שתים וכפולות של חמש, את היתר פשוט לא הצלחתי לזכור. אמא שלי ניסתה ללמד אותי נוסחה קלה לחישוב כפולות תשע, משהו עם האצבעות, אבל זה רק סיבך אותי יותר.

אני זוכרת את עצמי יושבת ובידי סרגל ארוך שעליו מופיע כל לוח הכפל. סרגל מגניב כזה שכאשר מזיזים אותו מצד לצד מתגלות התשובות. בהיתי בו שעות על גבי שעות אבל כלום לא נכנס למוח. לוח הכפל הפך בשבילי ללוח האימה.

בכתה המורה נהגה לדרוש בכל פעם מתלמיד אחר לעמוד והייתה מבקשת שיפתור את התרגילים שהציגה לפניו. אני זוכרת איך ישבתי בכיסאי והתפללתי להפוך לאוויר, להיעלם, שאף אחד לא יראה אותי. למרות כל מאמצי נותרתי חשופה ומידי פעם המורה הייתה מתעלמת מהמבטים האומללים שלי ובוחרת בי. כמובן שלא ידעתי את התשובה הנכונה. אני בכלל לא בטוחה שהתלמידים צחקו עלי אבל אני זוכרת שחשבתי שהם כן. אני זוכרת בוודאות עד כמה הרגשתי מטומטמת. באסיפת ההורים המורה אמרה לאמא שלי שאני לא מתאמצת מספיק וזה לא הגיוני שכבר בכתה ג' יהיה לי "מספיק" בחשבון. את האמת, לי זה באמת הספיק, אבל לא למורה ולהורים שלי שרצו שאצליח להיות כמו כולם, שאצליח לדקלם עם חיוך על הפנים ששש כפול שש שווה שלושים ושש ושבע כפול שמונה שווה…. (את האמת אין לי מושג כמה זה שווה. עד היום כפולות שבע וכפולות שמונה נותרו חידה בעיני).

בסוף לקחו אותי לפסיכולוג שינסה להבין למה אני לא מצליחה לזכור בעל פה דברים בסיסיים ולמה אני לא מצליחה להיות כמו כולם. הפסיכולוג בדק ובדק, שאל ושאל, שוחח ושוחח. עד היום אני זוכרת שתיים מהשאלות ששאל אותי, למרות שהייתי בת 8. שאלה ראשונה: איך קוראים לבן של הפרה? שאלה שניה: מי המציא את הנורה? אני זוכרת שהצחקתי אותו כי ידעתי שאדיסון המציא את הנורה אבל לא הייתי בטוחה לגבי העגל. כנראה היו עוד שאלות כי בסיום האבחון הוא קבע שאני מהממת, אינטליגנטית עם בעיות זיכרון וההמלצה הייתה להניח לי לנפשי.

אז באמת הניחו לי לנפשי. קבלתי מספיק בחשבון מכתה ג ועד כתה י"ב. בחטיבה נשארתי בהקבצה ב' רק כי המורה ריחמה עלי וידעה שתלמידי הקבצה ג' לא ממש לומדים וזה יהיה מוזר לשבץ אותי עם כל הבנים המופרעים של השכבה. בבגרות קבלתי שלושים וארבע או עשרים ושתים, אני לא זוכרת. בבית ספר תמיד נתנו לי להרגיש לא ראויה בעקבות חוסר ההבנה הזה ורק אחרי הצבא למדתי הכל לבד עם מורה גאון בשם זיו כספי, והצלחתי לקבל בבגרות את הציון המפתיע 89. לרגע אחד הרגשתי חכמה, הפעלתי את המוח, חשבתי שהתגברתי על השנאה לחשבון. דקה לאחר המבחן גיליתי ששכחתי הכל. זה היה מצער אבל לא מספיק על מנת לגרום לי לעשות משהו בנדון.

הבן שלי יודע שאפס כפול חמש זה אפס, ושחמש כפול אפס זה אפס. אני שמחה בשבילו למרות שגם בגיל שלושים ותשע זה עדין נראה לי חסר הגיון, אבל לפחות הבנתי ממרומי גילי עוד משהו, שצריך לקחת דברים בפרופורציה. בית ספר הוא לא הדבר הכי חשוב בחיים. מי אתה באמת, מגלים רק כשיוצאים לחיים האמיתיים. והדבר הכי מצחיק הוא, שהתחלתי לחבב את הספר על לוח הכפל.

דווקא עכשיו כשאף אחד לא רוצה לבחון אותי, אף אחד לא מאיים עלי, אף אחד לא צוחק עלי. אחרי דקות ארוכות שבמהלכן בהיתי בספר ומשכתי בלשוניות, התשובות ממש יושבות לי טוב בראש. אולי יום אחד אצליח לזכור גם את כפולות שמונה. מעניין אם גם בגילי המתקדם זה יגרום להורים שלי לחוש גאווה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרואיד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק של "מלאבס"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "מלאבס"

ענק בישל מרק / נתי בית, איר איתי בקין, הוצאת מודן

"יום רעם וברק, ענק בישל מרק. שם סיר על הכיריים, בסיר הרתיח מים, הוסיף גריסי פנינה, כף מלח, אפונה. טעם תבשיל רתוח, יותר מידי מלוח". וכך בניסיונותיו של הענק להציל את המרק הוא החליט להעביר אותו לסיר גדול יותר. "הסיר על הכיריים, הוסיף אליו עוד מים, שם גזר ושומר, בטטה וסוכר. טעם כדי לבדוק – יותר מידי מתוק".

כן, הענק החמוד מזכיר לי את עצמי כשאני מנסה לבשל. כישלון, אחר כישלון אחר כישלון. בכל פעם בניסיונות להציל את המרק הוא נכשל וקיבל טעמים אחרים ובלתי רצויים. פעם אחת חמוץ מידי, פעם אחת חריף מידי. מה יהיה הסוף? את זה תצטרכו לקרוא לבד, אבל מה שבטוח הוא שבבישול הענק מוכשר הרבה יותר ממני, הסוף שלו הוא סוף טוב. בניגוד אלי, אצלו יש מי שרוצה לאכול את המרק. אצלי הכל נזרק לפח.

ספר מקורי, משעשע, מחורז להפליא ועם איורים מקסימים. ספר שתאהבו להקריא והילדים ירצו לשמוע שוב ושוב ושוב.

# לבני שנתיים עד חמש.

הנסיכה בשחור ומסיבת הנסיכות המושלמת / שנון הייל ודין היילף אירה לוין פאם. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת כנרת

החלק השני בסדרת "הנסיכה בשחור" הגיע והשמחה הייתה גדולה. אם לא הכרתם אותה קודם לכן הגיע הזמן שתדעו שהנסיכה מגנוליה היא לא נסיכה רגילה. יש לה טבעת אבן חן נוצצת וברגע שזו מצלצלת היא יודעת שהיא חייבת לרוץ ולמהר כי מדובר ב"אזעקת מפלצות". באותו הרגע הנסיכה המושלמת, העדינה זו עם השמלות הוורודות המנצנצות הופכת לנסיכה בשחור. דרך המחילה הסודית היא גולשת החוצה מהארמון שם מחכה לה סוס הפוני הנאמן שלה (שכולם טועים לחשוב שהוא חד קרן).

הפעם פרק מותח במיוחד. התקפת המפלצות מגיעה בזמן הלא נכון, באמצע מסיבת יום ההולדת של הנסיכה כשבביתה מתארחות נסיכות רבות. האם תצליח הנסיכה בשחור לחמוק מהמסיבה מבלי להיתפס, לטפל במפלצות החצופות ולחזור בשלום? ומה תעשה המפלצת הגדולה הוורודה והרעבה כשתגלה שבאותו היום הנסיכה חוגגת יום הולדת?

ספר מתוק להפליא, מלא הומור ותעלולים על דמות נשית יוצאת דופן ומעוררת הערצה שנוח לה פעם להיות נסיכה ורודה ופעם נסיכה בשחור והיא לא חושבת שיש בעיה להחליף תפקידים מפעם לפעם.

סטטוס לשבת

הצלצול האהוב
אני: אבישי, מה אתה הכי אוהב בבית ספר?
אבישי: "את הצלצול אחרי השיעור האחרון".