ספר חייה של מירי וורצל: "אחרי שנותרתי לבד, נזכרתי בחלום"

בגיל 62 מוציאה מירי וורצל ספר ביכורים לאור. היא עורכת דין שמתמחה ברשלנות רפואית, היא אלמנתו של שלומי וורצל ז"ל, מאוהדיה המוכרים והאהובים ביותר של הפועל פתח תקוה, בנה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל. "כתבתי ומחקתי, כתבתי ומחקתי ולבסוף הפסקתי וזרקתי את כתב היד לפח", היא מספרת בחיוך. לפני כשנה וחצי, אחרי שנותרתי לבד, נזכרתי בחלום שלי וחזרתי אליו".

'תאמינו או לא', קוראים לספר, אשר יצא בהוצאת ידיעות ספרים. זהו מותחן סוחף שמתרחש בתל אביב של סוף שנות ה־80. המותחן מספר על מפגש מקרי בין שתי דמויות הנמצאות בשתי קצוות הסקאלה החברתית. הגיבורה במותחן הרומנטי היא זוהר בר, שיוצאת לגלות את עצמה והגילוי מוביל לחשיפת סודות ושקרים מהעבר.

וורצל היא אם לשניים, טל ופז וסבתא של שי. יש לה גמגום קל, שכמעט ולא מורגש בשיחה, בשל טראומה שחוותה בגיל שנתיים. היא התגברה על שני סוגי סרטן ולפני שלוש שנים איבדה כאמור את בעלה שלומי בעת טיול בכרמל. אבל למרות כל הקשיים שעברה בדרך, היא הצליחה להגשים את החלום ולהוציא את ספר ביכוריה. "כל ספר שאני מוכרת, כל פעם זה אושר מחדש", היא אומרת. "הספר נמצא בשוק שלושה חודשים ולשמחתי הוא כבר מוכר, אנשים מספרים לי שהם קראו אותו וזה ממלא אותי".

מירי וורצל. צילום: נועה גוטמן

"תשמרי על העסק"

בשנות השמונים היא החלה לעבוד במחלקה המשפטית של אחד הבנקים, המשיכה במשרד עורכי דין עייף ומשעמם כהגדרתה ולא אהבה את מה שעשתה. "בדיוק כשעזבתי את המשרד ותכננתי לחפש מקום חדש, פרצה מלחמת שלום הגליל הראשונה ושלומי בעלי ושותפו למשרד הפרסום גויסו למילואים. שלומי לקח סרגל, אמר לי, זה אינץ, זה טור, ככה מודדים שטחי פרסום, תשמרי על העסק, ושניהם הלכו לחודש וחצי לצבא. בסופו של דבר נשארתי 15 שנה בפרסום, אבל עם הפסקה קצרה בת מספר חודשים ב־87'. השותף ואני לא כל כך הסתדרנו והחלטתי לפרוש לחפש כיוון חדש. באותה תקופה היה לי זמן פנוי ותמיד אהבתי לכתוב ולכן החלטתי לשבת ולהגשים את החלום שלי. בחרתי ברקע מוכר לי, משרד עורכי דין וכך התחלתי. הכתיבה הייתה בעיקר מתסכלת. אף פעם לא כתבתי בצורה מסודרת וגם לא השתתפתי בקורס או בסדנת כתיבה. כל מה שהיה לי מול העיניים זה כל הספרים שקראתי ואהבתי. לא אהבתי את מה שיצא לי, אז כתבתי, הפסקתי, חזרתי, שוב הפסקתי, החודשים התגלגלו. חמותי, הסופרת אסתר שטרייט וורצל, הציעה לי לקרוא את מה שנכתב עד כה, אבל פחדתי. בשלב מסוים, לאחר הפצרות רבות, נתתי לשלומי לקרוא. הוא התלהב, אבל שלומי בכלל התלהב ממני, תמיד, אז לא יכולתי לדעת האם זה חלק מההתלהבות הכוללת או שבאמת מה שכתבתי מוצלח ואז, כעבור זמן מה, נוצר מצב בו הייתי צריכה לשוב לפעילות העסקית. שמתי את הכתיבה בצד ואמרתי שאמשיך בערבים ובסופי שבוע וכמובן שזה לא קרה".

באותה תקופה היא ושלומי איחדו כוחות ועבדו ביחד במשרד הפרסום, לאחר ששלומי נפרד מהשותף שלו. זאת עד  שנת 1997, אז פרשה לתמיד מהתחום. השנים חלפו, הם עברו דירה ואת כתב היד שהעלה אבק מתחת למיטה היא זרקה ושכחה שבכלל רצתה לכתוב ספר. בשנת 1997, כאשר שוק הפרסום נכנס לשפל, החליטה וורצל לפרוש מהמשרד של בעלה ולחזור לעריכת הדין. היא ישבה וקראה ספרים, שיננה מחדש את החוקים, צילמה מאמרים והלכה להשתלמויות וכך יצאה לדרך. "התחלתי מלמטה. הכי למטה. הוצאה לפועל, תביעות כספיות קטנות. התביעות הקטנות הביאו תביעות  גדולות, אבל די מהר גיליתי את  הכלל האומר שהלקוח הוא האויב הגדול ביותר שלך", היא מספרת. "עו"ד זה כמו רופא. אם אתה לא מספר לו את האמת וכל האמת, איך הוא יכול לעזור לך? החלטתי שאני מחפשת תחום בו אני לא תלויה באמת הסובייקטיבית של הלקוחות, וככה הגעתי לרשלנות הרפואית. אמנם לסיפורו של הלקוח יש חשיבות רבה, אך בראש וראשונה יש תיק רפואי, ממנו אתה למד הכל.

את המשרד היא מיקמה בבית. "במקביל שלומי הצליח להחזיר את קמפיין לפסי הצלחה ואף העלה אותו לגבהים חדשים, והכל נראה טוב. ממש טוב. עד שנת 2008, אז שוב קרס עולם הפרסום, לטובת הפרסום העצמי באינטרנט. ואז בשנת 2009 אובחן אצלי סרטן ראשון, הוצ'קינס, וב־2011 השני, שד. את שניהם קיבלתי בתודה. נקודת המוצא שלי הייתה שככל הנראה נגזר עלי שמשהו ייפול עלי, אין מה לעשות, אבל חסו עלי, ושלחו לי משהו בקטנה. בשני המקרים הגידול התגלה בשלב מוקדם. בספטמבר 2011 סיימתי את סדרת הטיפולים והתחלתי לקחת כדור שהרבה נשים לוקחות אותו והסתבר שיש לו תופעות לוואי, ביניהן דיכאון. במשך חצי שנה הסתובבתי כמו זומבי, מחוקה ולא מתפקדת. השינוי הגיע במפגש עם חברים ששאלו איזה כדור אני לוקחת ואז הסתבר שהכדור הוא זה שגרם לי לדיכאון".

שלומי וורצל ז"ל. צילום: זאב שטרן

"הוא לא באמת נרדם"

השמיים נפלו על מירי וורצל ב־1 במרץ 2014, בשעה 14:15 בדיוק. "היינו לקראת סיום טיול עם קבוצת חברים, איתם טיילנו בעשרים השנה האחרונות", היא נזכרת, "ולקראת סוף הטיול עמדנו ואחד החבר'ה הדריך. ואז שלומי התיישב על הקרקע ואני שואלת אותו בחיוך, שלומי מה אתה מתיישב על האדמה,  ואז הוא מחייך אלי ומתנצל, אמר לי שהוא עייף, שם את הידיים מאחורי הראש ונשכב על הקרקע ונרדם. באותו רגע הבנתי שיש בעיה והוא לא באמת נרדם. במקום היו שני רופאים והם עבדו עליו ועשו החייאה והנשמה אבל כלום לא עזר. היינו באמצע הוואדי ולא הייתה קליטה, אנשים רצו להזעיק אמבולנס, אבל לא היה מה לעשות", היא אומרת בכאב. "יצאנו מהבית שני אנשים ועכשיו אני צריכה לחזור אחת. אני עומדת בשטח ויודעת שאני צריכה להתקשר הביתה ולהודיע לכולם. עד שהגעתי הביתה, הפייסבוק כבר היה מלא, כי שלומי היה אדם מאוד מוכר".

היא מספרת על תקופה קשה: "בנוסף להתמודדות עם הכאב והחוסר הגדול, הייתי צריכה לסגור את העסק של שלומי, לשלם את כל ההתחייבויות. זו הייתה תקופה בה החיים נעצרו. החלטתי למלא את החלל במשהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן, לכתוב סדרה שתבאר בשפה פשוטה ובהירה מה זה רשלנות רפואית ומדוע חשוב לדעת את זה. את שנת האבל העברתי בכתיבת סדרה בת 24 פרקים, מעוטרת בקריקטורות משעשעות. וכששאלו אותי מדי פעם מה אני עושה אמרתי שאני כותבת סדרה שהולכת להתפרסם בשבעה ימים, רק שהם עוד לא יודעים על זה, כיוונתי גבוה, אבל בעיתון הסבירו לי שזה כתוב יופי, אבל לא מתאים להם. הגעתי למסקנה שזה בגלל שאף אחד לא מכיר אותי, את מירי ורצל, עורכת דין אנונימית מפתח תקוה. אכתוב ספר, אמרתי לעצמי, יכירו את הכתיבה שלי, וירצו לקרוא גם את הסדרה. ואז  נזכרתי בספר שניסיתי לכתוב פעם, לפני המון שנים. וברגע שהתחלתי לכתוב אותו מחדש, התאהבתי בזה. הספר תפס אותי והפך לדבר העיקרי. שלושים שנה, מעט ניסיון חיים ופרספקטיבה עושים כנראה את שלהם. את מה שלא הבנתי לפני שלושים שנה הבנתי עכשיו. דקה אחרי שהתחלתי לכתוב הבנתי שהספר חייב להישאר בשנות השמונים המאוחרות, כי מה שנכתב אז, העלילה שאירעה אז, לא יכולה הייתה להתרחש היום. הכתיבה זרמה ותוך שלושה חודשים סיימתי את הספר".

"ניסיתי לעשות לו עיניים"

אחד הדברים איתם מתמודדת וורצל זה הגמגום הקל ממנו היא סובלת. בשיחה איתה קשה לשים לב לכך, אבל זה משהו שליווה ועדין מלווה אותה לאורך החיים. "כשהייתי כבת שנתיים הורי נסעו לטיול בן יומיים ואני הייתי אמורה להישאר עם אחי ואחותי הבוגרים. משהו השתבש בתכנון. דודה שבאה להעיף מבט, לראות  שהכל בסדר בבוקר היום השני, שילחה אותם לבית הספר ונשארה לשמור עלי. נשארתי עם אישה זרה, קשה, עם פרצוף חמוץ וקודר, שלא הכרתי כלל, ככה סופר לי, וכשהורי שבו בערב מצאו ילדה מגמגמת. לא קל לחיות עם דבר כזה, הסטריאוטיפ המקובל זה קוני למל, ועם זה צריך להתמודד. בנוסף, הורי היו דתיים, למדתי בבתי ספר דתיים שממש לא התאימו לי ואני לא התאמתי להם. צבא לא היה אופציה בשביל בנות אצלנו בבית, ניסיתי למרוד ולהתגייס אבל זה לא כל כך עזר לי. עשיתי שנת שירות בבית חולים ועל זה לא סלחתי להורי".

מתי פגשת את שלומי?

"שלומי למד בתיכון ברנר ואני למדתי בישורון. למרות שגרנו במרחק של 200 מטר אחד מהשני לא נפגשו אף פעם. כשעשיתי סטאז' בבית המשפט השלום בפתח תקוה, פתאום אני רואה בחור גבוה, יפה תואר, ניסיתי לעשות לו עיניים ולא הלך לי. באותו ערב הגעתי לחברה ושם פגשתי אותו פעם נוספת, דיברנו ולמרות שהייתי בטוחה, הוא לא ביקש את הטלפון ולא צלצל. אחרי חודשיים, אני פוגשת אותו פעם נוספת ברחוב, הפעם הוא הציע לי לשתות קפה, אני מיהרתי ואפילו לא בקשתי את מספר הטלפון ושוב פעם זה לא קרה. חלפו עוד חודשיים והגעתי פעם נוספת לחברה וראיתי אותו והפעם זה הצליח. באחת מפגישותינו הראשונות, כשהתקשיתי פתאום עם מילה, שאלתי אותו האם זה מפריע לו והוא ענה את המשפט ששינה את חיי. 'כל עוד יש לך מה להגיד, ויש לך מה להגיד, לא משנה איך את אומרת את זה, כשאוהבים אותך, ומאמינים בכך, הכל אפשרי", היא מצטטת אותו וגעגוע בקולה. "זכיתי לשלושים וחמש שנים נפלאות שמה שנותר מהן זה זיכרונות, שני ילדים, חתן ונכדה מופלאים. הם הסיבה והם הטעם, הם האושר, ובלעדיהם, אנה אני באה. נהניתי מאוד מהחלק הראשון של חיי ועכשיו אני חיה חיים אחרים. הם לא יהיו אף פעם כמו אלו שהיו לי, אבל אני מקווה שיהיו טובים בדרכם שלהם".